נאור אורמיה הוא בחור נחמד ובעל כישרון מוזיקלי מסויים, שעובד קשה ומשקיע, ועל הנייר היו לו תנאי פתיחה נהדרים: אלבום חדש שיוצא בימים אלה, השתתפות בתוכנית ריאליטי בפריים טיים ("הצילו! אני לא יודע לבשל", ששודרה כאן ב"קשת"), תוכנית עכשווית בערוץ המוזיקה 24 (גם הוא של "קשת"), קמפיין קיץ (לקפה), שדיבר בשפה של הנוער וגרף מיליוני צפיות ביו טיוב, חסויות מסחריות למופע ההשקה, מפיק שדוחף אותו חזק ושם עליו כסף (רוברטו בן-שושן) ולא מעט שירים, שאת חלקם הוא גם יוצר בעצמו.
משהו בסיסי לא עבד
ובכל זאת, משהו בסיסי לא עבד אמש במופע של נאור אורמיה בהאנגר 11, מופע שמגרעותיו עלו על מעלותיו, מופע שלא הצליח לגעת ברוב הקהל, ככל הנראה. המופע הזה הוכיח מה שכבר הוכח בעבר - שאין קיצורי דרך ואין נוסחאות קסם ואין כוכבי אינסטסנט שבאמת מצליחים. הוכח שוב שחשיפה בתקשורת ובאז באינטרנט, ויהיו גדולים ככל שיהיו, לא מביאים אוטומטית הצלחה להופעות מהסוג הזה, להפקות שגדולות בכמה מידות על הזמרים שצריכים לשאת אותן על גבם. בדיוק כמו שקרה למתן גלילוב לפני שנתיים ברידינג. כשאתה מקבל זמר בחינם בטלוויזיה ובאינטרנט, לא בטוח שתרצה להשקיע בו כסף וזמן ולהגיע בשבילו לנמל תל אביב. למרות חופש חנוכה, המופע של אמש הוכיח שלא מספיק להיות נאורי החמודי עם השיער המתנופף מהריאליטי ומהיו טיוב. "כוכב" בסדר גודל כזה של חשיפה אמור היה לעשות סולד-אאוט. אבל המציאות מראה ההפך.
כריזמה מול מצלמה היא לא כריזמה על במה
מה שמביא קהל אמיתי אלה שירים טובים, מקפיצים, מרגשים, להיטים מגניבים. מה שמייצר מעריצים זה פרפורמר עם כריזמה, שנותן שואו שעובר את סף הבמה, ותחושה שיש כאן מישהו שהוא לא רק זמר או בחור נחמד, אלא דמות, אישיות, פרסונה, שיש כאן משהו מעבר, איזה קסם, איזה סוד, איזה מודל לחיקוי שאנשים רוצים להתקרב אליו, להשתייך אליו, להיות חלק ממנו. שבנות רוצות אותו ובנים רוצים להיות החברים הכי טובים שלו. היחידה שצעק אמש "נאור אורמיה, תעשה לי ילד!" היתה הדר לוי שותפתו לתוכנית. מופע שקהל נוהר אליו הוא מופע שגורם לך לשמוח, להרגיש יותר קול או להזיל דמעה, או לחוש שאתה לערב אחד קצת מישהו אחר, חופשי יותר, יצרי יותר, מופע שמרקיד אותך עם להיטים שאתה מכיר בעל פה ורק מחכה להם. אצל אורמיה אין כמעט שום דבר מאלה. כריזמה שעובדת מול מצלמה בטלוויזיה, היא לא אותה הכריזמה שנדרשת על במה מול היכל מלא בקהל.
_c.jpg "נאור אורמיה השקה 2 (צילום: אלעד דיין)")
במופע עצמו, על הנייר, שוב הכל נראה ורוד. להקה עם שלושה עשר נגנים בניהולו המוזיקלי של שיקו חייק. אירוח של הזמרת שרית אביטן (גם היא מיוצגת של בן שושן), אירוח של החברים לקמפיין, כולל שלישיית האולטראס והראפר איזי, שירים משלושת האלבומים של אורמיה - מתקופת ההצלחה הרגעית שהיתה לו לפני כשנתיים-שלוש, ועד לימים אלה, בהם הוא מככב על המסכים. אבל המציאות היתה אפורה בהרבה. מרבית הקהל לא הכיר את מרבית השירים. אפילו את אלה שנחשבים ללהיטים הכי גדולים שלו (בואו נעשה ניסוי קטן: נסו להגיד שמות של שלושה להיטים של נאור אורמיה מבלי להיעזר בגוגל. כמה מכם הצליחו?), והערב כולו התקשה להתרומם.
מתקשה לרגש
נאור אורמיה עצמו הוא זמר עם עוצמה וצבע קול יפה, אבל לוקה בטכניקה, ההגשה שלו בעייתית, והוא מתקשה לרגש. ולרגש, גם אם זה "לרגש", הוא הבסיס למוזיקה המזרחית. מי שלא מרגש (או "מרגש") לא יכול לשיר מזרחית ולהצליח. זה היה מופע חסר לחלוחית אמיתית, חסר היה ניצוץ שיצית את האש, שאמורה לבעור בין זמר לבין הקהל שלו. לאורמיה בינתיים אין את הניצוץ הזה. השירים הכי סוחפים שלו אמש הרימו מהישיבה על הכיסאות לא יותר מעשרים איש (ספרתי), וכשהוא צעק "האנגר 11! עכשיו כולכם קופצים!" זה נראה פאתטי. וכשהוא הפסיק לשיר ונתן לקהל לשיר במקומו בבלדות - נשמעו קולות בודדים ששרו. עצוב, אלא שזו האמת.
אבל אין מה לדאוג לו. נאור אורמיה הוא רץ למרחקים ארוכים, כמו גם המנהל שלו רוברטו בן שושן. מופע כמו זה שהיה בהאנגר הוא לא מה שירפה את ידיהם. וכדי שלא לצאת עם טעם חמוץ לגמרי - הנה שני רעיונות. הראשון הוא להחליף ז'אנר. נכון, נאור אורמיה בא ממוזיקה מזרחית, גדל עליה, חי אותה, אבל הוא לא מצליח להמריא בתוכה. הוא יוצר בעצמו מרבית משיריו, אז אולי סגנונות כמו פופ, פולק או אפילו רוק יכולים להתאים לו יותר. ורעיון שני - לבנות אותו כתשובה הים תיכונית לליבי, ככוכב לילדים, כגיבור של פסטיגל 2015. לשם בטוח יגיעו בהמוניהם צעירים שמעריצים אותו.
_c.jpg "נאור אורמיה השקה 1 (צילום: אלעד דיין)")