"הפרויקט של רביבו" הפך בשנתיים האחרונות לסמל של שמחה ישראלית, חפלה מזרחית ושירים ים תיכוניים אהובים ומרקידים שחוזרים ומקפיצים קהל אחרי שנים של שכחה. על הבמה בהופעות עומדים שלושה בנים למשפחת בן מנחם: רביב ("רביבו"), המנהל המוזיקלי, שעל שמו קרוי הפרויקט, ניר הזמר וגדי הקלידן. שלושתם, יחד עם הזמר אלירן צור ושאר הנגנים, מביאים אושר לכל קהל, בכל מקום, ותמיד עם חיוכים רחבים ועיניים בורקות מאושר
אבל מאחורי החיוכים והשמחה מסתתר סיפור אישי כואב. האחים בן מנחם הם יתומים מאב. השלושה איבדו בשנת 1982 את אביהם, צדוק בן מנחם ז"ל, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה בעת מילוי תפקידו. הוא היה אז בן 33, קצין לוגיסטיקה בקבע, שנקלע למארב בגזרה המזרחית בלבנון. יחד עם שני קצינים שהיו איתו השיב אש, עד שאזלה להם התחמושת. הוא הותיר אחריו את אשתו ציונה, וארבעה ילדים: רביב בן ה-9, ניר בן ה-,8 גדי בן ה-3 ורעות בת חצי שנה.
הערב, לזכרו, ישירו "הפרויקט של רביבו" את השיר "אבא אבא" של אבי טולדנו (שהלחין אותו למילים של יורם טהרלב), באירוע "שרים בכיכר" שיתקיים בכיכר רבין בתל אביב. השיר הופיע גם באלבומם "התחלה חדשה", כחותם את המחרוזת "חיפשתי שירים" והוא נחשב בעיניהם לאחד השירים הכי מרגשים ששרו במסגרת הפרויקט.
-רביב רם בן מנחם, לא רבים יודעים שאתם יתומים מאב.
"תשמע, אנחנו לא מניפים דגל. אבל אני גם לא מתבייש. זה משהו שמדברים עליו בחופשיות, אבל לא באופן יזום. איפה שצריך להזכיר מזכירים. אם בא מישהו ממקום של כאב, איבד משהו, אני מדבר על זה כדי להשתתף איתו, ואומר לו ממש בקלות. אני אומר לו מה זה הכאב שלי. באתי משם. השמחה שלי ושל ניר ושל גדי באה מכאב מאוד מאוד גדול. המוזיקה והאישה והילדים זו התרופה, השפיות שלנו, זה מה שמחזיק אותנו".
"המוזיקה מחזיקה אותי שפוי עוד מילדות"
-המוזיקה?
"כן, המוזיקה מחזיקה אותי שפוי מילדות. אתה מקבל מכה, סטירה, נוק-אאוט, וכל אחד מתמודד אחרת. גם כשקרו דברים טובים יותר ופחות ידעתי להיות חזק דרך המוזיקה, היא התרופה והמפלט שלי. כי האבל הוא משהו שקיים גם אחרי 32 שנה, הפצע לא מגליד. זה נכנס למגירה ומדי פעם מוציאים, מסתכלים על תמונות. היום אני אבא לילדים, יותר רגשן, וזה לגיטימי. כל הדברים חוזרים לפעמים, וכשמגיע יום הזיכרון כולם נזכרים".
-הייתם ילדים.
"הייתי בן 9, ניר היה בן 8. ילדים שזוכרים, אבל ככל שהשנים ממשיכות ומתארכות הזכרונות מיטשטשים, נהיים יותר עמומים. עברו 32 שנה. יש את הזכרונות הדלים שנותרו, שאלך איתם עד לקבר, זה משהו שאי אפשר לשכוח. המועקה מגיל 9 התפוצצה לי בגיל 15-16. אז בכיתי עליו כמו שלא בכית בחיים. בגיל 9 לא הבנתי מה זה שכול, בכיתי שעה וירדתי למטה לשחק. רק בגיל 15 הבנתי מה זו טרגדיה של מוות. אתה מגיע לנקודה שברז הדמעות נפתח ואתה מתחיל להשתגע מדיכאון. זה בא במכה, על כל השנים שלא הבנת מה זה".
-מה אתה זוכר מאביך, צדוק ז"ל?
"גרנו אז בנתניה. הוא היה קצין בקבע והיה מגיע פעם בשבועיים-שלושה הביתה, ואז היינו הולכים לטיול בשבת או למשחק של מכבי נתניה, כי הוא מאוד אהב ספורט. זו היתה נתניה של השנים הגדולות שכיכבה ועשתה אליפות, כילדים זו היתה חגיגה. אז יש את הזכרונות הקטנים האלה. אחי גדי, שמנגן איתנו ומנהל מוזיקלית את ההופעות, היה אז בן 3, ואחותי הקטנה בת כמה חודשים. גדי כמעט ולא זוכר, אחותי כמובן בכלל לא. הם ואנחנו ניזונים מסיפורים של אמא שלנו וחברים. אנחנו פוגשים עד היום באמצע הדרך, בין לבין, אנשים שהכירו אותו. אחרי הופעות מאוד שמחות בא פתאום מישהו, לוחץ יד ואומר 'נעים מאוד, שירתתי איתו בצבא ואני גאה בכם ומתרגש'. אתה מבין? מתוך שיא השמחה בא מישהו, וזה מביא לך פלאש, משום מקום. זה משהו שחייבים להשלים איתו, עם הסיטואציה ולהמשיך קדימה. אי אפשר לקבל, אבל צריכים לחיות עם פצע שלא מגליד אף פעם".
-הכישרון המוזיקלי בא ממנו?
"כן, הוא היה מנגן בכל הכלים, מאוד מוזיקלי, היה מתעסק ברמת התחביב והשכונה בערבי שירה ומוזיקה והרקדות. היה משוגע על זה עד שהגיע לצבא. גם אמא מוזיקלית, אבל לא מוזיקאית, והוא כן היה. אמא שלי, שבאה להופעות שלנו, תמיד אומרת - 'אם אבא היה בחיים ורואה שלושה מתוך ארבעה אחים ולאן שהגעתם היה גאה בכם, בשבילו לא היה דבר יותר מדהים'. היא אומרת: 'אם אני מתגאה בכם אז הוא לא היה מתגאה פחות'. והוא לא זכה לראות את זה. הוא עצמו לא בחר במוזיקה כדרך חיים ועבר להוראה, שניהם היו מורים. ברגע שהוא התחיל עם הצבא, זה החזיק אותו שם. והוא אמר לאמא: 'אם כבר למות, אז בן אדם צריך לדעת איפה'".
"לפי מה שאמא מספרת הוא הרגיש חודש לפני שזה עומד להגיע"
-אתה מאמין שהוא הרגיש?
"לפי מה שאמא מספרת הוא הרגיש חודש לפני. הוא דיבר איתה חודש לפני, כאילו הוא ידע. הוא סידר את החסכונות, דאג לדברים, עידכן אותה, אמר לה איפה נמצא הכסף בשביל לדאוג לילדים, שיהיו חסכונות בשבילנו. אמא משחזרת ואומרת שהיתה לו הרגשה. אומרים שיש אינטואיציה ימים ספורים לפני שזה קורה. היא אומרת שזה לקח אותה למקום של הבנה לאיך שהוא התנהג".
-איך מתמודדים עם האובדן?
"חונכנו בבית לאהבת הזולת, ל'אהבת לרעך כמוך' ושמחה בבית, לא רצינו לעצור את המורשת. כילד ברחתי למוזיקה. הבנתי שירשנו ממנו את הכישרון והלכתי עם זה, עם האהבה האבסולוטית שלי למוזיקה. החלטתי להתעסק רק בזה לפני 18 שנה. זה סובב אותי, השתלט עלי, אני מחזיק מעמד באישיות שלי, נטו דרך המוזיקה. ניסו להביא לנו פסיכולוגים מהצבא ושיחות עם מתמחים בשכול. אבל זה לא עוזר. אתה לא מבין למה דווקא הוא. הוא אהב לעזור, לא היה מסוכסך עם אף אחד. ואתה, שגדלת בבית דתי, שואל אם יש אלוהים בשמיים, יש אלוהים? הפסקתי להאמין. אמא דתייה, אבא דתי, אחותי חרדית, אבל מגיל 9 לא הייתי שם בכלל, למרות שהלכתי עם כיפה עד גיל 18 בגלל הכבוד לאמא".
-ומתי חזרת להאמין?
"מההצלחות במוזיקה והלידה של הילד הראשון - חזרה לי האמונה. בילד הראשון אוטומטית אתה מתחיל לחזור אחורה. כפרתי בדת המון שנים בגלל אבא שהלך. אבל יש אמונה והשלמה למרות האובדן הגדול. חייב להמשיך קדימה בשביל עצמך והמשפחה ולחזק את האחים ולחייך בשביל אמא. זה מעגל גדול שלולא האהבה מסביב של דודים ושכנים וחברים, אני לא יודע אם היינו שורדים. אמא שלי אישה חזקה, היה קשה להחזיק הכל יחד, כי אתה ממוטט כשזה קורה. המשפחה והחברים נלחמו לייצב את המשפחה שלנו".
"כל פעם שאני שומע על חייל שנהרג אני חוזר לבוקר שהודיעו לנו"
-וכיום?
"אבא רצה שהמשפחה תהיה מלוכדת ,שהאחים יאהבו אחד את השני, לגשר על פערים ולתת לכולם מה שהם צריכים. לכן במהלך כל השנים היחסים הנדירים בינינו לקחו אותנו למקום טהור ושלם. אנחנו יודעים להתמודד, להתקשר, לנחם, לחבק, ולבוא בשעת צרה, מדברים גדולים ועד עזרה שולית, ולדעת להיות יחד. הילדים יחד. לאמא קשה, אז אנחנו מגיעים לארוחת שבת כדי להתאסף כולנו, לספר על חוויות שבועיות, זה בא ממקום של התמודדות".
-מתי הכל חוזר אליך?
"זה איום ונורא כל פעם שאני שומע על חייל שנהרג. כל מקרה כזה לוקח אותי חזרה לשנת 82', לאותו בוקר שהודיעו לנו. דפקו בדלת. אי אפשר להסביר. זה משוואה קבועה - חייל נהרג איפשהו וזה אוטומטית, 'בום!', אני מרים טלפון לאמא וניר ומדבר על זה. אנחנו מרגישים שכל החיילים הם בעצם מהמשפחה שלנו. כבן למשפחה שכולה אני מזדהה אוטומטית עם מי שאיבד".
-אבל אתה חזק.
"קשה לשבור אותי, כי אני כבר נשברתי פעם לרסיסים. אני כמו קנקן שהדביקו אותו מחדש ואתה רואה את השברים עם הדבק. מי שקיבל מכה כזו, אם הוא לא מרים את עצמו ולוקח את עצמו בידיים - יוצא מתוסבך עם עצמו ברמות מטורפת. מדי פעם אתה מתפרק וחוזר לעצמך. אתה חייב לקחת את עצמך בידיים כשקורה דבר כזה. ומכאן צריך לקחת הכל בפרופורציה נכונה לחיים. לדעת שלעומת הכי גרוע - כמעט הכל ניתן לתיקון. אנחנו כ'הפרויקט' אומרים שהכל בסדר, הכל טוב, על הכיפאק. כי זה בא ממקום שהכל אפשר לתקן. אנשים בוכים על דברים שוליים מבחינתנו, כי עברנו מכה. צריך לדעת על מה לדאוג ומה לבכות. עם שכול אתה מתמודד כל החיים".
-מה אתם עושים בדרך כלל ביום הזיכרון?
"אנחנו מחברים ומתכנסים כמשפחה ולא רוצים לקבל שום יד. נפגשים אצל אמא שלי ורואים סרטים על חיילים שנהרגו בטלוויזיה. בכל סרט אתה ממש מרגיש שאתה מכיר את החייל, שהכרת אותו, כי הסיפורים דומים - חייל שנפרד מהמשפחה, ואתה מתחבר לכל הסיפורים. אנחנו יושבים עם אמא וחשים הזדהות עמוקה של יום עמוק שמרגיש נטו אתה. פעם היינו הולכים ל'יד לבנים' בנתניה, היום כבר קשה להתארגן שנגיע לשם כולם יחד, אז אתה הולך לטקס וחוזר ונמצא עם המשפחה ואז כבר צריך לנוח לפני ההופעות של יום העצמאות".
"המעבר החד שמדברים עליו קורה לי כבר 32 שנה"
-מעבר חד מאוד.
"כן, כולם תמיד שואלים על המעבר החד ואז איך אתה יכול לעשות מעבר חד. זה מעבר שקורה לי כבר 32 שנה. כשאני עצוב עם עצמי אני נזכר באבא והדמעות זולגות, אבל אתה צריך להראות שאתה מ'הפרויקט' ולחייך כי 'הפרויקט' תפקידו לעשות טוב לאנשים בלב ולעודד אותם. אז כלפי חוץ אתה צריך לחייך ולהיראות שמח ולפעמים בפנים עמוק בלב אתה נקרע לגזרים. אתה משתדל להסתיר את העצב. משתל להתמודד עם זה. גם בינינו, האחים, מתמודדים בינינו, ומראים שהכל בסדר. הרי אנחנו מנהלים עסק מאוד שמח, שבא ממקום טוב והולך למקום טוב. אז צריך לשים את הדאגות והכאב בצד ולשמוח ולשמח. כשאתה לבד בבית, במיטה, בחושך, האמת יוצאת ואתה מתמודד לבד וזה לא קל. הדברים באים בצורה לא קלה".
-והשנה אתם "שרים בכיכר".
"אנחנו נשיר את 'אבא אבא' של אבי טולדנו, שיר שבמקור מדבר על גירושין, אבל המילים שלו כל כך מתאימות לנו, לסיפור שלנו, לשכול שלנו. הכנסנו אותו למחרוזת אחת, אחרי שבהופעות מועדונים היינו שרים אותו מתוך שליחות, שלעולם לא לשכוח. הוא קורע אותנו. הוא שיר האבל הרשמי שלנו, של משפחת בן מנחם. כשבאנו להקליט אותו התחלנו לעבוד באולפן וכשמתחיל השיר אלירן וניר שרו והדמעות שטפו לי את המקלדת. כולנו התחלנו להתייפח, כאילו לחצו על כפתור. עם השיר הזה אין לנו מעצורים. אנחנו חשים שליחות אלוהית לעשות אותו כי הוא קשה רגשית. גם אלירן מאוד התרגש. הוא אמר 'אני הצלע השלישית וצריך לקחת אחריות', כי זה שיר קדוש שבאולפן כל המטען שלו יצא".
"לכן את ההופעה איתו ב'שרים בכיכר' אנחנו רואים כאחת מנקודות השיא שלנו. דורון מדלי הבמאי והמפיק התקשר לפני כמה חודשים, אמר לי שרק עכשיו הוא שמע את הסיפור שלנו וביקש שנופיע באירוע. הצעתי לו את השיר הזה והוא אמר שזה מתאים בצורה גאונית. אנחנו מאוד מתרגשים כי מבחינתנו זה הופעה באירוע ממלכתי כמעט, עם אמנים מצוינים והפקה הכי מכובדת. אני גם מאוד מתרגש שאנחנו מוצגים באור כזה. אנחנו מביאים למרכז הבמה שיר כזה, עם 'הפרויקט' שהוא שמח במהותו, ועכשיו לבוא דווקא מהמקום הכואב, האמיתי, וממנו להגיע - זה כבוד גדול עבורנו. אנחנו רוצים שיקשיבו לנו עכשיו דרך השיר הזה ויבינו מה אנחנו חווים מילדות ואז היום".
-נשמע חזק.
"לפני השיר אני אגיד משפט על אבא, כפי שביקש ממני מדלי. ואחרי זה נשיר את 'אבא אבא' כאילו זה השיר היחיד שיש בעולם. אנחנו באים ממקום כואב וחשוב לנו מאוד להיות שם, ולכבד כך את הזיכרון של אבא".
