דקלון וסגיב כהן בהופעה - וידיאו וסיקור

סגיב כהן בהופעה (צילום: שרית - פריים טיים) — שר בתוך הקהל. סגיב כהן | צילום: שרית - פריים טיים

לו הייתי תימני. לו רק הייתי תימני. לו רק הייתי תימני שנולד בשכונת כרם התימנים בתל אביב אי שם בשנות השישים, וגדל בה בשנות השבעים, יושב בחפלות של "צלילי הכרם" עם דקלון ובן-מוש, של "צלילי העוד" עם רמי דנוך ויהודה קיסר, מלווה במחיאות כפיים את אהובה עוזרי, ששרה איתם את "גדליה רבע איש", "חסידה צחורה", "אני זכריה" ו"הביאוני אל בית היין". לו רק הייתי תימני שרואה במו עיניו איך הם משכיחים את הבלוז של החיים דרך השירים הכי שמחים. ואם לא בכרם, אז לפחות להיוולד בראש העין, בירתה של העדה. לו רק הייתי נוכח בהופעה הראשונה של חיים משה עם "צלילי הכרם", רואה מקרוב איך בועז שרעבי מאמץ את הדיבור המתוק והמשעשע באנגלית של דקלון עם הקהל, כאילו הוא מופיע בלאס וגאס. לו רק הייתי מרגיש בעצמות איך המוזיקה שלהם מניחה את הבסיס לצמיחתם של שימי תבורי, זוהר ארגוב ז"ל, אבנר גדסי, מרגלית צנעני וישי לוי.

לו הייתי תימני. לו רק היה לי גרוב של תימני. לו רק היה לי את הקצב הזה בנשמה. לו רק הייתי מרגיש בגוף, עמוק בפנים, את הפיתול המלודי של "איילת חן", "אהובת לבבי", "אשאל אלוהיי" ו"לוגם לוגם", פיתול מלודי שמעיף לך את התחת מהכיסא נגד רצונך, פיתול מלודי שיש כאלה שיאמרו שהוא הוא הגרוב הישראלי האמיתי, שיכול להתחבר להורה הרוסית מצד אחד ול-fאנקי האמריקני מצד שני, למקצבים האלג'יראים והמרוקאיים מצד שלישי ולקרחנה הבלקנית מצד רביעי. אוי, לו רק הייתי תימני. אני לא רוצה להישמע גזעני, אבל לו רק הייתי תימני. העדה הכי מוזיקלית בישראל, הכי מגניבה, שהעיניים שלה בורקות מאושר כאשר הידיים שלה מתופפות על הדרבוקה והתופים כמו על תופי הפח הישנים, והרגליים שלה רוקדות וגורמות לגוף לרחף מעל האדמה, עם המוזיקה שהיא מנגינת הלב.

דקלון, סגיב כהן (צילום: שרית - פריים טיים) — "לשיר בקול ערב" | צילום: שרית - פריים טיים

הגשמתי את החלום והייתי תימני, ולו לשעה קלה. זה קרה לי אמש בזאפה תל אביב. בהופעה של דקלון וסגיב כהן. מפגש בין שני אמנים שלוקח את רעיון החזרה לשורשים נוסח "הפרויקט של רביבו" ומחזיר אותו למקור. לסורס. ליוסי לוי שהוא דקלון, שכבר שכח על מוזיקה מזרחית את מה שמאה זמרים צעירים לא ילמדו לעולם. האיש שהיה שם כשזה קרה באמת, וממשיך לשיר עד היום. בגיל שבעים דקלון הוא מה שקוראים בשפת הבלוז והג'אז "ענק", והשירים המזרחיים הקלאסיים שהוא שר כבר נחשבים מזמן ל"סטנדרטים". לו היה נולד בדלתא של המיסיסיפי, המודעות על בואו לזאפה היו מציפות את שלטי החוצות של העיר.

השרקיה מתימן נועצת את פרח המדבר בכותל הישראליות

כי דקלון הוא "המורי הזקן", תרתי משמע, שמפיו אתה שומע את התורה כולה בערב אחד. בית ספר להגשה. הוא עומד שם על הבמה, עם הכובע והחליפה, החיוך והפאסון, כמעט לא זז (כי הוא לא ממש צריך), ומזמר את הקלאסיקות המזרחיות שלו, ושירי רועים והורות נוסח ישראל יצחקי והדודאים, שהוא לוקח אליו, לפילטרים שלו, לכרמי תימן. נכון, לא כל הביצועים אחידים ברמתם, לא תמיד הוא זוכר את כל המילים, ובמיוחד בתחילת ההופעה היו פעמים שהקול שלו נשמע חלש מהצפוי. אבל זה קרה לו בעיקר בשירים החדשים של האלבום החדש עם סגיב כהן (כאשר נתן לכהן יותר מקום), לא בשירים הישנים והטובים. וכשבא לו בהדרן להרביץ עוד כמה שירי ארץ ישראל הכי ישנה, כמו "מה יפים הלילות בכנען", "איילת שחר" ו"יש לי גן", הקהל נרעש ומבקש עוד, וההרכב זורם איתו. וכשהוא נותן את "נעמה" ומסיים את המחרוזת עם "שחרחורת", אתה מרגיש את השרקיה שהגיעה מתימן דרך המדבר, מכה מהמזרח על כותל הישראליות ונועצת בו את הפרח.

דקלון בהופעה (צילום: שרית - פריים טיים) — מסימונה מדימונה עד שחרחורת. דקלון בשירי ארץ ישראל | צילום: שרית - פריים טיים

וכעזר כנגדו יש לדקלון את סגיב כהן, שמשלים אותו בדיוק בנקודות שצריך. "אני מרגיש כמו אחד מהקהל שעלה לשיר איתו", הוא מצטנע כשהוא מסביר את היחס שלו למאסטרו הוותיק, אבל כהן הוא כמו מים חיים שמעוררים ומרעננים את הסלע הדקלוני אחרי שנים של קיפאון. האנרגיות, ההתלהבות, הקול הצעיר והמהדהד, השירה המדויקת, השליטה בחומרים של פעם - בקלות היה יכול כהן להצטרף כגלגל רביעי ב"פרויקט של רביבו". אבל הוא כמובן הרבה יותר מזמר קאברים, ולראייה השירים הנהדרים שיצר בעצמו, ששניים מהם ביצע אמש - "מהמרחקים" שהוא פולק-רוק אקוסטי ישראלי במיטבו, והוקדש אמש למדינת ישראל - "שמרי על נפשך, דיר באלכ!" ביקש, ו"ישקף" העמוק, שנובע ממעיין התפילה התימני המסורתי, זורם לסלסול וממנו לרוק אתני מהיר וסוחף.

סוחפים לא פחות היו המיני-אירוחים על הבמה: אהובה עוזרי, מלכה בפני עצמה, עלתה רק כדי לקבל מחיאות כפיים ונשיקות לפני "צלצולי פעמונים". יוני רועה, יוצר מוכשר בפני עצמו, עלה לשיר איתם את "כותל המזרח". שיאים נוספים נרשמו לקראת הסוף, עם "שבחי ירושלים" ("אביהו מדינה ישב עם דוד המלך וכתבו שיר", דקלון מתלוצץ, "בספא של שלמה המלך", משלים כהן), "סורו ממני" - הטנגו הגדול שדקלון שר סולו, ו"אל תשליכני לעת זקנה", שיר שמסמל יותר מכל את התהליך שעובר דקלון במופע הזה, מזמר ותיק שרבים חשבו שכבר נעלם והתפייד, לשם שממלא אולמות ברחבי הארץ.

נדב ביטון, המנהל המוזיקלי של המופע, כבר הוכיח בעבר את היכולת שלו לערבב מוזיקה מזרחית על גווניה עם עיבודים מערביים. "המורי הזקן", למשל, הוא דוגמה מאלפת. שיר שהפך כבר מזמן להמנון איצטדיוני כדורגל ("הגיע הזמן, אומרת אימי!"), קיבל במופע הזה עיבוד סבנטיז פופי חו״לי, עם ליווי קלידים שנשמע כמו אבבא וגיטרת מערבוני ספגטי. זה ביטון שמפעיל את הראש ונותן בראש.

בכמה שלבים הערב הזה הופך לסוג של שירה בציבור. דקלון וכהן שרים משפט, והקהל מחזיר. רבים רבים מכירים את המילים על פה, ושרים מלוא הגרון. רבים גם קמים לרקוד. חפלה אמיתית בזאפה. כיף של גרוב, איזה קצב, כמה חן, כמה הדר, איזה יופי. אחח, לו רק הייתי תימני.

רשימת השירים במופע: שירי נהדרת, לשיר בקול ערב, מחרוזת: צל עץ תמר והקולות של פיראוס, המורי הזקן, מחרוזת שירי א"י (דקלון), מהמרחקים (סגיב כהן), ישקף (סגיב כהן), פרח המדבר, צלצולי פעמונים, מחרוזת: חנהל'ה התבלבלה, הביאוני אל בית היין, שושנת תימן, גדליה רבע איש. מחרוזת: לוגם לוגם ומצהלות. אהובת לבבי. מחרוזת: איילת חן ואשאל אלוהיי. כותל המזרח. שבחי ירושלים. הדרן: סורו ממני (דקלון), מחרוזת שירי א"י (דקלון), אל תשליכני.

צפו בקטעים מהמופע:

"שירי נהדרת"