הזמר והפייטן ג'ו עמר, שנפטר אמש בגיל 79, יובא למנוחות היום בחמש אחר הצהריים בבית העלמין במושב יד רמב"ם הסמוך לרמלה. ארונו הוטס ארצה מיד לאחר שנקבע מותו בבית החולים במיאמי בו נפטר. עמר חי במושב יד רמב"ם, שרוב תושביו יוצאי מרוקו, מאז חזר לארץ לפני כתשע שנים. הוא ייקבר לצד אשתו המנוחה ריימונד.
מקורביו מספרים כי מאז מותה, לפני כשמונה שנים, לא מצא מנוח לנפשו ולא ראה טעם בחיים בלעדיה. לפני חודש וחצי, שכבר היה חולה מאד - לפני כמה שנים עבר אירוע מוחי שהותיר אותו משותק חלקית והוא אף סבל ממחלת הפרקינסון - החליט עמר לעזוב את ישראל ולנסוע למיאמי כדי להעביר את ימיו האחרונים לצד משפחתו וילדיו שחיו שם. למרות שלא דיבר על כך רשמית, כל מקורביו ידעו שהוא נוסע על מנת לא לחזור. מעטים הופתעו כאשר התבשרו אמש על מותו.
"הוא איבד את הרצון לחיות, והרגיש אשם על כל השנים בהן נסע והופיע בכל העולם בעוד אשתו המתינה לו בבית, ודווקא כאשר החליט להירגע בשיבתו ולחיות בשלווה לצד אשתו היא נפטרה", מספר יוני רועה, חברו הקרוב של עמר, שלפני שבע שנים נסע איתו לסיור שורשים במרוקו שתועד בסרט התיעודי "חבקי אותי" ששודר בערוץ 2.
"הוא האמין שעשה את שלו ופשוט המתין להצטרף לאשתו"
"את הסרט התחלנו לצלם בביתו ביד רמב"ם, ומדי רבע שעה היה מבקש להפסיק את הצילומים כי התחיל לבכות בכל פעם בה הזכיר את אשתו", מוסיף רועה, "מאז מותה משהו כבה בו. הוא לא חיפש דרכים לחדש את הקריירה שלו, לא רצה להקליט שירים חדשים, ולא התלונן ששכחו אותו. להיפך, היינו צריכים ליזום אירועים מיוחדים ומופעי הוקרה כדי שהוא ישתכנע לעלות שוב לבמה ולשיר. הוא באמת האמין שעשה את שלו, והגיע למקום בחייו בו פשוט המתין להצטרף לריימונד.
"במרוקו היינו יחד שלושה שבועות, ובכל עיר אליה הגענו היו מקבלים את פניו בכבוד מלכים. זכרו אותו והוקירו אותו בכל מקום. זאת למרות שג'ו היה איש צנוע וענו עד יומו האחרון. התרומה שלו למוזיקה הים תיכונית מכרעת, אך הוא מעולם לא ראה בעצמו כוכב למרות שזהר ארגוב סיפר פעמים רבות שהיה מאזין לשיריו ללא הרף וגם ביצע את "שיר השיכור" ו"ברצלונה". שנים מאוחר יותר אייל גולן, זמר שג'ו העריך מאוד, ביצע אף הוא את השירים האלה".
"ג'ו עמר עזב את ישראל בטריקת דלת"
היתה זו הפעם השניה בה עוזב ג'ו עמר את ישראל. הראשונה היתה בשנת 70'. אז, למרות החיבוק שקיבל מקהל בני עדות המזרח, הממסד המוזיקלי האשכנזי ובעיקר הרדיו, התעלם ממנו. "הוא עזב בטריקת דלת", משחזר יוני רועה. "הוא היה הזמר הים תיכוני הראשון שטען במפורש שיש אפליה עדתית ברדיו נגד מוזיקה ים תיכונית ושהוא הקורבן שלה. למרות שהיה איש שקט ועדין היה לו כבוד. הוא אמר: 'אם לא רוצים אותי פה אלך למקום בו כן רוצים אותי', וארצות הברית קבלה אותו בחיבוק רחב.
"הוא הופיע 40 פעם בחודש במועדונים, ובתקופות החגים היו משלמים לו סכומי עתק כדי שיהיה פייטן בבתי הכנסת. בכל הקשור לשילוב אלמנטים אנדלוסיים במוזיקה עכשווית הוא היה אב רוחני לזמרים כמו עמיר בניון וליאור אלמליח. היה לו קול צלול ונקי כמו יין מתוק, והוא יכול היה לשיר באותה מידה של הצלחה לצד תזמורת גדולה או עם פסנתרן נטו".
"ידעתי שהנסיעה לאמריקה היא כרטיס בכיוון אחד"
-מה היה יחסו לדור החדש של מבצעים ים תיכוניים מצליחים?
"הוא חזר לישראל בשנת 2000 ומאז שמע הרבה מוזיקה ים תיכונית חדשה. זמרים רבים אהב וכיבד, והיה גאה בהצלחתם בה ראה ניצחון של המוזיקה עליה גדל. עם זאת, היו מבצעים ושירים שקוממו אותו. הוא לא אהב שירי גימיק זולים ללא תוכן ומסר. הוא כתב לי פעם: 'הבמה היא המקדש שלנו, ובכל פעם בה אנו עולים עליה אנו מתפללים במקדש הזה. אבל יש כאלו המחללים את כבודו של המקדש בהתנהגות מזלזלת ויחס מתנשא לתפילה המוזיקלית וקהל המאזינים שלהם".
-תתגעגע אליו?
"מאוד, למרות שאני יודע שהוא חי חיים מלאים והלך לעולמו שבע רצון ממה שהשיג ועשה. לפני חודש וחצי, כשעזב את הארץ, הוקרן הראיון האחרון איתו בחדשות ליל שישי בערוץ 2 אצל יאיר לפיד. ידעתי שהנסיעה הזו היא כרטיס בכיוון אחד, שזו הכתבה האחרונה שעושים עליו בחייו, וכבר בערב ההוא בכיתי עליו כמו ילד".