"אני עושה מוזיקה עוד מלפני שצמח לי שיער על הז**. אני אוהב את החרא הזה, תמיד אהבתי. אני חושב שאנשים מבלבלים את ההומור שלי עם היעדר שאיפות אומנותיות. אם תסתכלו על החומרים המוקדמים שלי, הייתה שם יומרה אומנותית בהכל. זה גם היה מצחיק ודבילי ומטריל, אבל היה לזה את היומרה האומנותית שלי. אז לשמור על זה ולהמשיך לעשות את זה במשך 13 שנות הקריירה שלי - כמה מדהים זה יכול להיות?".
זה היה נאום התודה של טיילר, דה קריאייטור (מכאן רק טיילר ברשותכם) בסוף השבוע הקודם, אחרי שהאלבום החדש שלו CHROMAKOPIA הגיע למקום הראשון בארצות הברית ובריטניה. מה שיפה זה שהוא לא טועה. טיילר הוא כנראה אחד האמנים היחידים שמתעקשים להישאר מוזרים, מטומטמים ומצחיקים, ועדיין להגיע להמונים. כאמור, מקום ראשון, בתקופה שבה טיילור סוויפט *עדיין* ממשיכה להוציא הקלטות קוליות ששלחה לעצמה כ"גרסת אלבום" בשביל לחסום את צמרת המצעדים מאמנים אחרים.
Tyler, The Creator reflects on his career in light of ‘Chromakopia’ going No. 1
“You look at my early sh*t, it was artistic integrity in everything. N*ggas was funny and goofy and trolling. But it had that artistic integrity. So to keep that and for the sh*t to continue to do… pic.twitter.com/YASavhD3qO
אנחנו חיים בתקופה שבה יש עדיין יותר מדי אנשים (בעלי השפעה) שמזלזלים בהיפ הופ ומחשיבים אותו לז'אנר לא מתוחכם. איזה מזל שיש את טיילר בשביל להוכיח שהמציאות רחוקה מזה. כש-IGOR יצא לפני 5 שנים ועקף את האלבום של דיג'יי קאלד (שכינה את מה שטיילר עושה "חרא מיסתורי"), טיילר סיפר שזה היה כיף לראות "בן אדם שמת מבפנים. כל הזהות שלו מורכבת מלהיות מספר אחת, ואז הוא מפסיד לאנדרדוג. הוא צודק, המוזיקה שלי לא במספרות או במועדונים - אבל הווירדו ניצח, עשיתי הליכת ירח על הבמה כשאני עם פאה".
אחרי שעשה את אלבום האלטרנטיב-פופ המושלם, הוא היה חייב לסתום את הפה לאנשים כמו קאלד, שהחליטו שהוא בעצם לא באמת "מספיק היפ הופ", והוציא את Call Me If You Get Lost עם אחד מעמודי התווך בתרבות הראפ, עם דגש על הראפ: דיג'יי דרמה. אני לא יודע אם את זה כן ניגנו במספרות באמריקה, אבל זה לחלוטין היה אלבום ראפ הארדקור עם ביטים הכי לואו שיכול להיות. עוד נוק-אאוט.
@musicmediaco Tyler The Creator's RESPONSE to DJ Khaled DISS @djkhaled #tylerthecreator #djkhaled #diss #rap #edit ♬ NEW MAGIC WAND - Tyler, The Creator
בקיצור, כשטיילר אומר בגועל Read a book on me ב-Noid מתוך האלבום החדש, הוא באמת מתכוון לזה. הוא בנה את הקטלוג המוזיקלי שלו, יותר נכון היקום המוזיקלי שלו, בצורה מאוד מתוכננת וקפדנית (גם אם מתוך רצון "לנקום" במי שזלזל בו באותה נקודה). מי שמדבר עליו או לרעתו לא באמת מכיר אותו, כי התדמית של המוזריקו עם הפאות והחליפות והחרא המסתורי מחביאה מאחוריה וירטואוז ובן אדם מורכב לא פחות. בראיונות הוא מסוגל לדבר שעות (וזה גם יהיה מעניין) בלי לחשוף אף פרט על החיים האישיים שלו, ואז באלבום לשפוך את הלב בצורה הכי חושפנית ומבלבלת שיכולה להיות.
NOID כולו עוסק בחרדה החברתית שלו והקושי עם הפרסום (ובעצם המגורים בלוס אנג'לס מגיל צעיר). ב-Hey Jane הוא חושף שכמעט הפך לאבא אחרי שלא השתמש באמצעי הגנה, כשהוא משחזר ברגישות (וגם לא ברגישות כמובן, כי עדיין מדובר בטרול) את השיחות שהיו לו עם אותה "ג'יין" (לא הייתי בונה על זה שזה באמת השם - באנגלית פלונית מכונה ג'יין דו). ב-Tomorrow הוא מספר על החרדה שנפלה עליו כשהבחין בידיים של אמא שלו, שכבר לא נראות אותו הדבר כמו שהיו ומשליך מזה על ההתבגרות שלו. מתוך זה הוא נכנס ללופ לא נגמר סביב המוכנות שלו להיות אבא.
אבל לא הכל מוריד. Sticky משלב את שתי הראפריות הכי חמות כרגע, גלורילה וסקסי רד - ובנוסף, גם ליל ויין. שיר מסיבות באווירת בי-בויז אבל עם נביחות ברקע, והשורה המושלמת בתבל "שם ז** על כינויי פנייה, אני גם הנ**ר הזה וגם הביצ' הזאת" כי זה עדיין טיילר, דה קריאייטור. מסוג השירים שאפשר רק לדמיין את העיבוד שלהם בהופעה חיה וכבר מקבלים התקף לב. בשביל להשלים את הזווית הנשית, דוצ'י, שנחשבת גם היא לאחת הראפריות החמות של הרגע, מתארחת ב-Balloon. אני לא יודע אם זו הייתה המטרה, אבל איכשהו זה יצא שיר העצמה א-מגדרי, משהו שגם גברים וגם נשים יוכלו להרגיש את האנרגיה שלו.
לסוגיה הכי נפיצה ביחס לאקלים הנוכחי בארצות הברית, הוא מתייחס בשיר הניצחון שלו Thought I Was Dead, שבו הוא חוזר על השורה "חשבתם שאני גמור" למעלה מ-30 פעמים (!) בצורות שונות. לאורך 13 השנים האחרונות, אבל בעיקר בתחילת הקריירה שלו, טיילר היה אומר דברים שערוריתיים על בסיס שעתי. הוא היה משתמש במילה Faggot בלי הפסקה ויש לו שורה שמחברת בין אונס, היריון ושלישייה. בבית השלישי הוא מתייחס לזה ישירות.
"ילדים לבנים צוחקים על החרא הזה ואתם כועסים עליי? אתם יכולים למצוץ לי", הוא שר ומתכוון לראפר איאן שעושה קוספליי של ראפר מהרחובות, אבל בפועל הוא ילד לבן מהפרברים. ואז מגיע לנקודה: "תביאו ציוצים ישנים, תביאו חולצות ישנות, אני אעשה הליכת ירח על החרא הזה". בהמשך הוא טוען שהוא פשוט היה "גבר צעיר" ואומר (בצחוק) "אני צבוע, אני לא אמיתי בכלל, אל תהרגו אותי".
בארה"ב יש דיון לוהט (וקצת חופר) על שלושת הגדולים של בהיפ הופ הנוכחי. קנדריק לאמאר מייצג את הראפ-התועדתי - זה שחופר בעצמו ומהרהר על משמעות החיים, ודרייק מייצג את הצד הפופי - זה שמכוון לרחבות של המועדונים. עכשיו, אחרי הפרישה המוקדמת של ג'יי קול, ושלושת האלבומים האחרונים שבהם הוכיח שהוא יודע לעשות את שני הסוגים, זה נראה שטיילר, דה קריאייטור נכנס לצ'אט.