הפוש הראשון נשלח בסביבות 9 בבוקר, 11 בינואר, 2016: "דיווח: הזמר דיוויד בואי הלך לעולמו". זה לא היה נשמע סביר. בואי היה בסך הכל בן 69, בריא (עד כמה שידענו אז), והוציא אלבום רק יומיים לפני כן. המחשבה הראשונה הייתה שמדובר בתעלול יח"צ מוזר לרגל האלבום החדש, Blackstar. אבל אם הייתי מאזין לו כמו שצריך (סליחה, דיוויד, זה לקח קצת זמן) הייתי מבין: Blackstar הוקלט ושוחרר כאלבום פרידה מהחיים, פרויקט שעוסק במוות המתקרב והבלתי נמנע שלו מסרטן.
בהאזנה לאלבום החדש של דה קיור, Songs of a Lost World, לא יכולתי שלא לדאוג לרוברט סמית', סולן הלהקה האגדי, בחשש שבקרוב נקבל פוש דומה לגבי גורלו שלו. "שירים של עולם אבוד", האלבום הראשון שהלהקה הוציאה מזה 16 שנה, נשמע גם הוא בדיוק כמו אלבום פרידה כזה, כמו אלבום של אקורד סיום גותי ומהורהר לחיים. לשמחתי, מאז יציאתו עברו כבר 15 ימים ועד כמה שאנחנו יודעים, רוברט סמית' ושאר החבר'ה שלו בסדר גמור, בלי עין הרע.
ובכל זאת, ההשוואה לאותו אלבום פרידה מסעיר של בואי מרגישה מתבקשת: "זהו הסוף של כל שיר שאנחנו שרים. האש בערה והותירה אפר, הכוכבים התעמעמו מדמעות" היא השורה הראשונה ששר סמית' ב-Alone, השיר היפהפה שפותח את האלבום. בשיר השני, עם הטייטל המתבקש And Nothing Is Forever, מבקש סמית' "תבטיחי שתהיי לצידי בסוף".
לכאורה לא מדובר בטריטוריה חדשה לקיור, בתור אחת הלהקות שיצרו את האסתטיקה המוזיקלית והוויזואלית שאנחנו מכירים היום בתור "גותית", סמית' שר כבר המנונים קודרים רבים בניחוח בית קברות עוד בשנות ה-20 המוקדמות של חייו. אבל הפעם כשהוא שר לאהובתו "אחזי בי בפעם האחרונה בשעה שהחיים מתים", יש הרגשה שלא מדובר רק במלודרמה גותית אפלולית אלא באדם בן 65 (לא זקן, אבל גם כבר לא ילדון) שמהרהר בסופיות של החיים אחרי כמעט חמישה עשורים של יצירה, של התבוננות פנימית.
וכמו גבר בן 65 שמגלה שהוא כבר לא נכנס למכנסי העור השחורים שלו, סמית' וחבריו ללהקה לוקחים את הזמן באלבום החדש, ולא מנסים להעמיד פנים שהם צעירים ובועטים. שמונת השירים מ"העולם האבוד" הם ארוכים, מהורהרים, שהולכים על נפח ועומק ולא על קצב. גיטרות מלאות ריוורב ומיתרים מלווים את הקול של סמית', שנשמע מעולה ובדיוק כמו שזכרתם: דרמטי, מיוסר, על סף דמעות - אבל יפהפה.
מי שציפה לפופ תיאטרלי וחמוד נוסח The Lovecats או Friday I'm In Love, או לפוסט פאנק גותי בסגנון A Forest, יתאכזב. דה קיור בוחרים בסאונד אפי וסינמטי שמזכיר להקות שזכו לטייטל "פוסט-רוק" בשנות התשעים כמו סיגור רוס האיסלנדיים, או להקות בריטיות שמתחו את גבולות הגיטרה והפידבק כמו סלואודייב. "שירי העולם האבוד" הוא אלבום מושלם לימים ההולכים ומתקצרים ולמזג האוויר ההולך ומתקרר שאנחנו חווים כעת, סוף סוף, אבל ה"חורף" הישראלי לא באמת ראוי לו, כמובן. האלבום הזה נשמע כמו מערכה אחרונה, כמו מסע של גיבור למוד-שנים שיוצא בפעם האחרונה אל הנופים הרחבים, האינסופיים, הלבנים של הטונדרה הקפואה בידיעה שזוהי העונה האחרונה של חייו. וכאמור: טפו טפו טפו. כותב שורות אלו מאחל לרוברט סמית' וחבריו חיים ארוכים, מלאים ובריאים, אבל גם יכול להבין למה הוא עוסק במוות ואובדן באופן אובססיבי.
ברשותכם, נחזור שוב לקול של רוברט סמית': דווקא נוכח העובדה שהסולן וכותב השירים של הלהקה ניצב באומץ מול העובדה שהוא ימות יום אחד, הקול שלו נשמע רענן בדיוק כמו שהיה. אין ירידה באוקטבות, אין צרידות, יש את אותו קול רוח-רפאים-מעונה שחובבי הקיור אוהבים ולשונאי הקיור נשמע כמו פרודיה. אם היו אומרים לי שזו הקלטה משנות התשעים לא הייתי ממצמץ. איך הוא שמר על הקול שלו ככה? אולי באמת כל החבר'ה הגותיים האלה ערפדים.
האלבום מתחיל, כאמור, כבר מהשורה הראשונה, עם מחשבות על הסוף - אז כמובן שגם הסיום שלו יחזור שוב לסוף, אבל גם להתחלה, לילדות. ב-Endsong, השיר השמיני והאחרון באלבום, נזכר סמית' בגיל 10: ביולי 1969 ישב סמית' מתחת לשמיים זרועי הכוכבים יחד עם אביו בלילה בו החללית אפולו 11 נחתה - הפעם הראשונה בה אדם נחת על הירח. בראיון נדיר סמית' סיפר שאותו רגע של צפייה ברקיע יחד עם אביו הוביל אותו לכתיבת השיר הזה. "אני בחוץ, באפלה, בוהה בירח האדום מדם, זוכר תקוות וחלומות וכל מה שהיה לי ורציתי לעשות. תוהה מה קרה לילד הזה ולעולם שהיה שייך לו. אני בחוץ, באפלה, תוהה איך הפכתי כל כך זקן", שר סמית' בשיר הסוגר של האלבום, קטע באורך 10 דקות שמסיימות את האלבום הזה עם כל הפעלולים: תופים שמהדהדים בחלל האוויר, גיטרות מנסרות, כלי מיתר והקול המיוסר של סמית' שנכנס למיקס רק אחרי 6 דקות של מוזיקה קפואה ושמיימית.
"נותר לבד, בלי כלום, הסוף של כל שיר" הוא שר בשורות האחרונות של האלבום. אבל סמית' לא נותר בלי כלום, לפחות לא מנקודת המבט שלנו, המאזינים: את ארבעת העשורים של מוזיקה אדירה ופורצת דרך, של השפעה עמוקה על דורות של להקות אחרי "דה קיור", של שירים שהצילו לאנשים את החיים - אף אחד לא יכול לקחת ממנו, גם אם בסוף כל שיר זה מרגיש כאילו לא נותר דבר.
זה בהחלט מרגיש כאילו לא נקבל עוד אלבום אחרי האחד הזה, אבל אין לדעת. יש להקות שנכנסות לאולפן כל שנה-שנתיים, לא משנה מה, ייצא מה שייצא. בהתחשב בכך שהקיור לא הקליטו אלבום 16 שנה, נראה שהאלבום הנ"ל הוקלט רק כי באמת היה להם מה להגיד. ואם מה שיש לרוברט סמית' לשיר עליו הוא המוות, הסוף, הכיליון - אז שיהיה. אם זו פיסת המוזיקה האחרונה שהקיור יוציאו, זה סיום מרגש, מכובד, למסע יפהפה.