1. כשאפל מיוזיק בחרו בעומר אדם להיות על הקאבר של קטגוריית "ים תיכוני" הוא שיתף צילום מסך ושאל בקפשן "אבל מה קשור ים תיכוני, אני בכלל ראפר". הוא לא צחק, הוא החליט שהוא באמת רוצה להיות ראפר. אם לא הספיקו הסימנים המקדימים - החיבור שלו עם שרק ב"סטלות", "צמוד צמוד" או "התעוררתי עם נמר" עם איזי שיצא בדיוק לפני שנה וכלל את השורה "ראפ לפנים זה בא לה מפתיע" - עכשיו הגיע "ראיתי עולם". באותה תקופה, לשמוע את עומר עושה ראפ, זה באמת הפתיע, עכשיו, אנחנו כבר עמוק בתוך השינוי בקריירה שלו.

    זה לא סוד שהקריירה של עומר הייתה בסכנה מוחשית אחרי הדרמות של הקורונה, ההופעה בפארק עם ניקי ג'אם והעזיבה לדובאי. גם כשהוא חזר משם זה לא היה עם אלבום מוצלח כמו שהוא ציפה, אבל לאחרונה זה סוף סוף מתחיל לתפוס כיוון עם האיפי המצליח "חמישה לילות" וההופעה הטובה מאוד בפארק הירקון. גם בפרויקט האחרון הוא שיתף פעולה עם צמד מפיקים שמזוהים מאוד עם היפ הופ, עומרי דהאן ואלירן אליהו, בשיר "כסף או דמעות". לאחר מכן יצא "צמוד צמוד", שגם אותו הצמד הפיק. עכשיו ב"ראיתי עולם" הוא כבר פול און עושה ראפ על ביט. יש גם כלי נגינה ים תיכוניים, בהפקה, אבל ביט זה ביט.



    יש מצב שזה ההימור הכי גדול בקריירה שלו עד כה, יותר אפילו מלהתחזות לבן 16 בשביל להשתתף בריאליטי שירה. האלמנט הכי חשוב בהיפ הופ (וגם בראפ, אם להתייחס ספציפית לסגנון השירה ולא רק לז'אנר המוזיקלי) הוא אותנטיות. זה לא רק איך אתה אומר את הדברים, אלא מה אתה אומר וכמה אתה אותנטי. בינתיים, עם שורות כמו "ראיתי גיבורי ילדות נתלים בכיכר העיר, משלמים מחיר ומאבדים הכל ביום בהיר, ראיתי זמרים הורסים קריירה בגלל שיר, כי אם אתה חרא בן אדם, לא יעזור שתשיר נדיר" - זה עובד. אבל בקלות זה יכול גם להפוך להיות מביך.

    ראינו יותר מדי אמנים או סתם אנשים מפורסמים מנסים לעשות ראפ והתוצאה כמעט תמיד הייתה קרינג'. בקיצור, כל עוד האותנטיות תהיה המרכז של הכתיבה, זה יכול להיות שיחוק אמיתי. ניקי ג'אם עשה לו צרות אמנם, אבל כמודל הוא די טוב בשבילו. גם מוחמד רמאדן המצרי משחק על הגבול בין זמר ערבי לראפר ערבי.

  2. אין דבר ישראלים אוהבים יותר אוהבים מאשר להדביק את טייטל "טרנד חולף" לאמנים צעירים שמביאים משהו חדש לשולחן. סטטיק ובן אל, נועה קירל, אודיה - זו רשימה באמת ארוכה, אבל יש מצב שנס וסטילה הצליחו לשבור שיא במקרה של שינוי בתפיסה. "באמפרים" שיצא השבוע - הסינגל השלישי שלהם בסך הכל - ואי אפשר להתחמק מכל התגובות וסרטוני הטיקטוק שמכריזים "טעיתי". 

    אם עדיין לא הבנתם, נס וסטילה כאן בשביל להישאר לטווח הארוך. גם מהפוסט שהעלו ("הקהל לא טמבל ... להיטים באים ולהיטים הולכים ... לנטוש את הנסיון הנואש והמרדף הבלתי נגמר על להשאר רלוונטיים יותר או פחות") אפשר להבין שלשם הם מכוונים.

    ואם כבר סטטיק ובן אל הוזכרו, זו לא בושה להגיד שנס וסטילה הם היורשים שלהם. הסאונד יותר היפ הופ מאשר "כביש החוף" ו"זהב" והשפה גם יותר מלוכלכת מ"קקטוס" ו"בננות", אבל עדיין מדובר באבולוציה: הצמד הכי פרש, מרענן ומגניב היום בתרבות הישראלית. כנ"ל הקליפים המושקעים.

  3. אם יש מישהו שמסוגל לעבור ככוכב לטיני בישראל זה איתי לוי. האווירה הלא מחייבת ב"חולה ירח", אופי זריקת המילים בשירה, ההתקעקעות (!) בקליפ, הכל במקום והכל עובד בצורה מעולה. לוי חבר למפיק נאבי ( נדב אהרוני) והכותבת צליל קליפי והם תפרו לו חליפת דריל-לטינית-ים תיכונית בדיוק במידות שלו. זה כבר במחוזות הספקולציה, אבל ממש אפשר לשמוע כמה שהשלישייה נהנו להקליט את השיר. עוד כזה, בבקשה.

  4. אחרי יותר מדי זמן שלא שמענו ממנו, ופזילה רצינית לעולמות המיינסטרים, נורוז הפתיע עם "הכל טוב". לא שיר "גדול" במיוחד (אפילו העטיפה מה נשראה כמו סלפי ברכב), אבל מספיק טוב ומרענן בשביל להזכיר כמה כיף שיש ראפרים כמוהו עם סגנון ייחודי. אם יש משהו שנורוז טוב בו, זה להיות מוזר, וכאמור, החיסרון שלו היה חסר.