טראנס הוא מוזיקה שהיום, ב-2023, מוטבעת כמעט ב-DNA הישראלי. "מסיבות טבע" הן כבר לא מילה גסה, כל חתונה כמעט נגמרת בשעה של טראנסים רועמים כדי להתיש את קהל הרוקדים, וכולם, מהחבר שלכם שחזר גזור מהודו ועד שושי מהנהלת חשבונות – יכולים למצוא את עצמם רוקדים בשעות לא שעות בשטח פתוח לצלילי טראנס פסיכדלי. יש משהו במסיבות האלה שמשחרר אנשים, מוריד גבולות והגדרות, עוסק כולו באופוריה המשחררת של המוזיקה. לכן יש משהו כל כך מצמרר בטבח במסיבת ה"נובה" ברעים – 260 אנשים שכל חטאם היה לרצות לרקוד וליהנות.
אילן פקטור, מפיק אירועים, הוא אחד ה-שמות בקהילת הטראנס הישראלית, אחד שהיה שם עוד מהימים הראשונים בשנות התשעים, דרך מחאת הענק "תנו צ'אנס לטראנס" בכיכר רבין ב-1998 שהפיק. גם היום, כשהוא איש משפחה, הוא עדיין חלק בלתי נפרד מקהילת הטראנס. תמיד יישאר כזה. על המראות המזעזעים מעוטף עזה הוא מסתכל בעיניים מלאות דמעות – אבל גם עם תקווה. בראיון ל-mako הוא אומר: "ברור שהטוב ינצח. המוזיקה, החופש, לא יכולים להיהרס על ידי הרוע".
עם רקורד של קרוב ל-30 שנה בעולם הטראנס, פקטור ראה הרבה הפקות, מסיבות, חבורות, דיג'ייז, קמים והולכים. "החבר'ה של הנובה עשו בשנים האחרונות הפקה גדולה ומשמעותית, הם חבורה צעירה. כשאני מסתכל על 'חבורות' כאלה זה מסקרן אותי, אני בא ומבלה, אבל בוחן את ההישרדות שלהם לאורך זמן. אני חושב שלצערנו, מה שקרה יהפוך אותם לנצחיים", הוא מסביר. "כל שנה תהיה מסיבה לזכר מי שנרצחו. יש כל כך הרבה סיפורים אישיים שם, מכל אחד מהם יכולה להיוולד מסיבה בפני עצמה". כדוגמה הוא נותן את דוד אברמוב, המוכר בכינוי "דרוויש", אחד ממפיקי הטראנס האהובים בישראל, שבמשך שנים אירגן מסיבות לזכר אחיו, איציק, שנפטר. "לא עלינו, הבן של דרוויש נרצח באירוע הזה גם", משתף פקטור בעצב. "יש אירועי מסורת כאלה. הם לא נולדים ממשהו טוב אבל הם מאוד חזקים ועוצמתיים. יש כאן 260 "אירועי מסורת" כאלה. זה מרגיש כאילו החברה שלנו נולדת מחדש".
באותו יום שבת שחור, ה-7 באוקטובר, התעורר פקטור כמו רוב עם ישראל ב-6:30 בבוקר, בלי הבנה של גודל האירוע. "קודם כל הבנתי שהמסיבה בצרה בגלל הטילים. עשיתי כמה טלפונים, יש שם חבר'ה שלי, קיבלתי עידכון שהמסיבה נגמרה וחזרתי לישון", הוא משחזר. כשעתיים לאחר מכן מגיעים הדיווחים על הירי במסיבה – וגם אז ממדי האסון טרם התבררו. "הנחתי שזו חדירה של חוליה ושזה אירוע שיכול להיגמר אחרת לגמרי", הוא מספר, "אבל כל היום הזה של המלחמה הוא בושת פניה של המדינה כולה. יש לי הרבה חברים מהמסיבה הזאת, זה מרגיש כאילו פרצו לך הביתה, נכנסו לך לנשמה ועשו שם קרע", הוא מסביר. "וזה אזור שאני מכיר טוב, היו בו אלפי מסיבות ב-30 השנה האחרונות. בשנות ה-90 היינו עושים שם מסיבות אנדרגראונד, של 200 איש". מיד החליט להצטרף לסיוע ולחיפושים: "אמרתי להם שאני מכיר כל קפל קרקע שם".
במשך יום או יומיים היה בהלם, וצפה כמו כולם, בשעות על גבי שעות של חדשות. לבסוף הצטרף לחמ"ל מאולתר שהוקם בשטח על מנת למצוא נעדרים וגופות. "עברתי בשטח המסיבה בדרך לחמ"ל, ראיתי שיש כוחות צבא והבנתי שעדיין מסתובבים שם מחבלים. קיוויתי שאוכל לעזור שם פיזית, ובסוף פגשתי אנשים שבאו לקחת את החפצים של הילדים שלהם שנותרו מאחור", הוא מספר ונחנק מדמעות. " חייתי שוב את כל הסיפורים איתם, הייתי ברגעים שאנשים נאחזים בתקווה שהילד שלהם חי או נעלם, מנסים להשיג טיפת אינפורמציה". בימים האחרונים עוסק בהפקה ובנייה של מגורים עבור מפונים.
היום, כאמור, יש לטראנס גם צד ממוסד היטב בתרבות הישראלית: האירוע ב"רעים" התקיים ברשות ובידיעות המשטרה, עם כוחות שיטור ואבטחה מסודרים – אבל פקטור זוכר את הימים בהם זה נראה לגמרי אחרת. כשהתחילה סצנת המסיבות הזאת להרים את ראשה בכל וואדי וגיא בישראל, הכל נעשה הרחק מעיני החוק, הממסד. הימים היו גם הם ימים שחורים בתרבות הישראלית – ימי האינתיפאדה השנייה, ימי פיגועי ההתאבדות, האוטובוסים המתפוצצים. אבל אנשי הטראנס לא פחדו. "היינו כל כך סודיים שלא חשבנו שמישהו יודע מה אנחנו עושים, לא חשבנו שיש איום. היינו דתיים, פנאטים. זה היה רצון לשמור על מרחב של חופש, לא לתת לטמטום ולחלם שבחיים פה בישראל לגעת בנו", הוא מסביר. "יש משהו במסיבות, בריקוד, שהוא ההתנגדות להכל: לסיסטם, למלחמות הפרימיטיביות, לרוע המיותר, ללאומנות". כשהביא יחד עם שותפיו לדרך עשרות אלפי מפגינים נגד ההתעמרות בציבור הבליינים, החוגגים בטבע, הבין שעברו דרך ארוכה: "זה היה אירוע נגד המשטרה באישור המשטרה, נגד הממסד בתמיכת הממסד. פרו-סמים בתמיכה של אל-סם. הבנתי שזה יאפשר לתרבות הזאת לפרוח. היו לנו שנים של מאבק, אבל ה"נובה" היה אירוע שחוגג במלוא הדרו את התרבות הזאת בלי להתבייש ובלי לפחד. זו כברת דרך שנגדעה, לא עלינו, באופן הכי מחריד שאפשר לדמיין".
שתי התמונות האלה, ההופכיות כל כך – מצד אחד חוגגים חופשיים בטבע, מצד שני מחבלים צמאי דם, ברברים – מעלות לראשו תמונות של מאבק כמעט פנטסטי, ראשוני, מיתולוגי. "זה כמעט שר הטבעות", הוא מנסה להסביר. "עולם הטוב נגד עולם הרוע. אתה שואל מי ינצח? ברור שהטוב ניצח", הוא אומר, בלי להתבלבל, גם עם לב כבד ודמעות בעיניים. "זה יוליד עידן חדש, עוצמתי יותר. התרבות הזו תפרח. היסטורית אנחנו יודעים שתרבויות שעוברות דיכוי קמות חזקות יותר, עולות מדרגה. נולד להן נראטיב, סיפור. כל עם כזה שעובר דיכוי, יש לו נראטיב להתלכד סביבו. כולם מתחבקים, מתלכדים. התמצית של המסיבות האלה, של החופש במסיבות הטבע, מגיע מכך שלא שופטים אותך. דתי, חילוני, יהודי, ערבי, גיי, צעיר, מבוגר. אנשים בני 60 לא יכולים ללכת למועדון בתל אביב, אבל במסיבת טראנס הם לא חשים שיפוטיות".
גם ילדיו של אילן פקטור גדלו בסצנת הטראנס, והספיקו לחוות אותה מגיל 0. במזל, הוא מספר, לא יצאו למסיבה שהפכה למרצח דמים בידי מחבלי חמאס. "גיא, הבן שלי, בן 28, ואיתי, הבת, בגיל 23. הם אנשים של טראנס. הם היו איתי ב'אוזורה', הם מכירים את ראג'ה ראם, את אינפקטד מאשרום, כל אלה. חברים שלהם הלכו למסיבה הזאת ונרצחו. חברים של גיא, חברות של איתי שטיילו איתה במזרח. הם בקלות יכלו להיות שם", הוא מספר.
הוא מסיים, שוב, בטון אופטימי, עם תקווה לעתיד. "אני רואה דיג'ייז מכל העולם, מביעים את ההזדהות, העצב והסבל שלהם", הוא מספר. "קוראים לשחרור החטופים. זה משהו שפעם לא יכולת לדמיין, אבל האינטרנט מאפשר את זה וחושף את זה. ההיפים דחפו את העולם למקום הזה, ואנחנו ננצח. אמן".