1. השילוב של נגה ארז עם עדן בן זקן יכול היה לצאת גרוע מכמה סיבות: הסערה סביב אמירות העבר של נגה וחוסר הסבלנות (או העניין) של הישראלים לרדת לפרטים, וגם מהזווית המוזיקלית - כבר ראינו חיבורים גדולים מאלה שקרסו תחת ההייפ. למזלנו, וסליחה על ז'רגון משפיעניות הקוד-קופון, זה פשוט עשוי מדויק. אבל לפני שנתעסק בשיר עצמו, חשוב להתעכב על הסערה עצמה.

    נגה ארז כשלה בלשונה בראיון למגזין אירופאי ביולי 2021, כשאמרה שהיא "מאמינה שה-BDS עשה עבודה חשובה בלהטיל זרקור על הסיטואציה, אבל אני מקווה שכל המאמץ, הזמן והכסף שהם השקיעו בזה - יושקעו בשיח ובחיבור". הבעיה היא שרק בינואר 2022 היא הסבירה בראיון לחדשות שזה נאמר בציניות, והמגזין ניצל אותה לטובת קליקבייט (יאמר לזכותה שבזמנו היא אמרה שהיא עשתה טעות של מתחילים והיא לא מאשימה אף אחד), אבל עכשיו לכי תוכיחי שאין לך אחות פרו פלסטינית. אם אנשי יחסי הציבור של נגה היו עונים לפניות מעיתונאים בזמן אמת ומסביר את מה שהיא אמרה, כנראה ש-90% מהבלגן לא היה נוצר מלכתחילה (כי הפולואפים לאותו ראיון לא היו מתפרסמים) - ובטח שלא חוזר לנשוך אותה כמה שנים אחרי.



    מפתיע גם שאף אחד (בשני הצדדים, אגב) לא חשב שהטיזר שהן העלו באינסטגרם יחולל זעם אצל חלק מהמעריצים של עדן. גם את התקרית הזאת (כולל ביטול האירוח בטדי, שנחשף כאן ב-mako) אפשר היה לנטרל, אם נגה פשוט הייתה עולה להופעה בהפתעה במקום. אף אחד באיצטדיון לא היה שורק בוז, וכנראה שגם שיתוף הפעולה היה מתקבל באהדה.

    אבל כל הסערה הזו מתגמדת לעומת השיר שקיבלנו. חתיכת פצצה במשקל אלף טון. בחוכמה רבה, ארז ורוסו שילבו בהפקה - שפיזית נשמעת כמו מפסקול של טרנטינו - מנגינות מהתרבות העברית והישראלית: הפיוט "שלום עליכם (מלאכי השלום)" שעל גבי הלחן שלו ארז ובן זקן שרות "אמא מהמדבר, אבא מהשלג, ואני בכל מקום כי אין לי לאן ללכת", ואם אני לא טועה יש שם גם משחק קטן על "צל עץ תמר" (אפילו שבקרדיטים מצוין סימפול של לחן הודי עתיק). למה זו חוכמה? כי ארז היא הראשונה שעושה את זה מבין כל האמנים שניסו להצליח מעבר לים. בישראל יש עושר תרבותי שזו פשוט טעות עגומה לא להשתמש בו.

    באמת שהכל בשיר הזה עובד. 3 דקות ו-11 שניות של צמרמורת, שבאופן אירוני למדי בהתחשב בשערוריה שהתעוררה מסביב - עוסקות בדיוק בקרע הזה שארז חווה כישראלית מול העולם. להלן השורה הגאונית: "They tear up faces in campuses, burn the flag, and I'm torn" ("הם קורעים פרצופים בקמפוסים, שורפים את הדגל. אני קרועה"), כשהיא מדברת כמובן על שלטי החטופים שנתלשים על בסיס שעתי באוניברסיטאות והמחאות. 

    בבירור מדובר באישה שמאלנית, אבל היא מרגישה שהשמאל האמריקאי "נטש" אותה. היא חווה משבר זהות, בזמן הכי קריטי בקריירה שלה. בזמן שאמנים ישראלים מצניעים את הזהות שלהם (כן, גם גל גדות, זו לא בושה להגיד), היא, במקום להתנחמד, בוחרת להגיד להם "פאק יו, אתם תתחננו שאני אשאר". וכל זה עוד קורה בלייבל בינלאומי. ועדן בן זקן? היא מחזיקה בהצטיינות את שני החלקים שלה: גם בשירה מרגשת וגדולה מהחיים, וגם בנוכחות מטורפת בקליפ. כמה אייקוניות אישה אחת יכולה להכיל? אולי עכשיו אנשים ""יסלחו"" לנגה, ובאמת נזכה לראות אותה מתארחת בהופעה הבאה של עב"ז.
  2. "מה אפשר עוד להגיד עליי?", שרה יסמין מועלם ב"דאם", השיר החדש שלה, ובעיקרון היא לא טועה. הכל כבר נאמר על אחת היוצרות המגדירות של התקופה. ועדיין, בכל פעם היא מצליחה להפתיע מחדש. השיר, שעליו עבדה יחד עם צמד המפיקים אלירן אליהו ועומרי דהאן ודין אלבז בווילה מבודדת בזכרון יעקב, לא באמת מציג צד חדש שלה (כבר ראינו אותה מרימה ב"בלנסיאגה לבן" ו"יותר מהר"), אבל זה כן היה נדרש מאוד אחרי פאזת המלחמה.

    אנחנו במעין תקופת ביניים, שבה האמנים לא מרגישים מספיק בנוח להרים במאה אחוז, וכך יצא שאפרוביט הוא הפתרון האפקטיבי ביותר. מועלם ספציפית צללה לאמפיאנו, תת-ז׳אנר שעוד לא נוסה במיינסטרים הישראלי. "אני לא טובה בכלום, חוץ מלשיר אולי", היא טוענת בשיר, כאילו שזה לא מספיק לחיים שלמים.

  3. חנן והדסה בן ארי הודיעו השבוע על גירושים. הידיעה הזו הפתיעה לא מעט ישראלים השבוע כי הם לא ציפו ש"זוג כזה" ייפרד (לא שמישהו מאיתנו הכיר את אשתו), אבל שוב זה מוכיח שאף אחד לא באמת מקשיב למילים של שירים. "עטלף עיוור" היה אחד מהלהיטים הגדולים בשנתיים האחרונות, ובן ארי ממש אומר שם: "אני בוכה לבד ברכב ואת בוכה בפנים, אני רואה אותך נשרפת, את מפחדת להסכים, שזו לא סתם תקופה חולפת". כשאמנים יוצרים כותבים שיר עצוב (וגם שמח האמת), כדאי להקשיב להם.