בשעה 3:00 לפנות בוקר, בלילה בין שישי לשבת, התעוררו נועה כלש ומאור בנזרי בבית הוריה של נועה בראש העין והתחילו לנסוע לכיוון רעים, למסיבת הטבע של "נובה". זו מסיבת הטבע הראשונה אליה השניים יצאו. הם קיוו להגיע לשם עם הזריחה, לרקוד עם חברים. לשמוח, להשתחרר, לראות את השמש עולה בזמן שמוזיקת הטראנס מתנגנת באוזניהם. לא היה להם מושג שבתוך שעות ספורות כל זה יהפוך לסיוט. התושייה וקור הרוח של שניהם הובילה אותם, נגד כל הסיכויים, למחסה בו שהו 8 שעות, על סף אפיסת כוחות, עד שחולצו, בריאים ושלמים. זה סיפור על גבורה, על קבלת החלטות, ועל טראומה בלתי נתפסת.
"אני מנסה להתמודד עם המצב כרגע", מספר בשיחה עם mako מאור בנזרי, מבית הוריה של בת זוגו בראש העין. "איבדתי חברים, לא מוצאים אנשים, אנחנו מאחלים לימים טובים יותר", הוא אומר. "הגענו בסביבות שש בבוקר למסיבה", הוא חוזר לרגעים שהפכו, מהר מאוד, לסיוט. "פגשנו חברים שלי, דיברנו איתם קצת ונכנסנו למסיבה. 10 דקות אחרי שנכנסנו התחיל מטח טילים, צבע אדום. אחרי כמה דקות כיבו את המוזיקה ואמרו לכולם ללכת הביתה ולמצוא מקלטים".
בהתחלה, מספר בנזרי, לקח את העניין די באדישות - זה אזור עוטף עזה, ברור שיהיו טילים. האדישות הזאת, הוא מעיד על עצמו, היא חלק מהאופי שלו כל ימי חייו, והיא נוטה לעצבן אנשים. אבל דווקא ברגעי הסכנה והמוות מסביבם, אותה "אדישות" התגלתה כקור רוח מדהים שהציל את חייו ואת חיי אהובתו. כשהתחילו הטילים והמסיבה נגמרה, 10 דקות אחרי שהגיעו, לקחו את הרכב והתכוונו לנסוע הביתה. "אחרי 3 דקות נסיעה הגענו למרחב מוגן, קצת לפני בארי. החלטנו לחכות בו. נכנסנו לשם רבע שעה בערך, עם עוד 20-30 אנשים", הוא מספר.
בסרטון שצילם באותם רגעים ניתן לראות את קור הרוח, ואת חוסר הידיעה מה מחכה להם דקות ספורות לאחר מכן. "טוב, יצאנו למסיבת טבע בפעם הראשונה", אומר בנזרי בסרטון, כשמאחוריו המרחב המוגן, כמעט משועשע מהסיטואציה. "ועכשיו, מטח". איש מהם לא ידע על המחבלים שעשו ברגעים אלה את דרכם לשטח ישראל וטבחו ללא אבחנה. מאחוריו אפשר לראות את בת זוגו, נועה. "איך אני אוהב אותה", הוא אומר למצלמה, והיא נראית משתגעת מדאגה. "אחרי זה נזכור את הסרטון הזה", הוא אומר. לא היה לו מושג שגם את השעות שאחרי הם יזכרו באופן חד - את כל מה שעבר עליהם עד שחולצו בשלום.
כעבור זמן קצר החליטו לעזוב את המרחב המוגן ולנסוע הביתה, לא להצטופף במקלט עם כל כך הרבה אנשים. "אמרתי לעצמי שהסיכוי שטיל יפגע ברכב נמוך, ניסע לכיוון קריית גת ונברח מהאזור". תוך פחות מחצי דקה של נסיעה, כל הרכבים בכביש הסתובבו לכיוון השני, וצעקות מתחילות מסביבם: "יש מחבלים, יש יריות". הם נסעו לכיוון השני, אבודים, לא מבינים עדיין מה קורה - ואז רואים חבר מהמסיבה, מדמם מהרגל, שמספר: "ריססו לנו את האוטו". "הבנו שאנחנו מוקפים מכל הכיוונים במחבלים", מספר בנזרי, "אספנו אותו לרכב, נסענו לכיוון הכניסה למסיבה והיה פקק ענק של רכבים".
"הורדנו אותו לפינוי ושאלנו את המשטרה שאבטחה את המסיבה מה לעשות. חובש שהיה שם אמר לנו: תברחו, עם הרכב או בלעדיו, לשדות. בדיעבד הבנתי שהוא חבר של אח שלי, והוא נחטף", בנזרי משחזר. כמו רבים אחרים, הם רצו בשדה הפתוח שליד אזור המסיבה, אבל האינטואיציה שלו, שוב, אמרה למאור שזו לא הדרך לשרוד. "אמרתי לנועה שזה כמו לרוץ כצאן לטבח", הוא מספר. "תפסתי אותה ביד, ואמרתי לה: 'אנחנו מוצאים שיח ולא זזים ממנו עד שמחלצים אותנו'. מצאתי שיח שהוא בול מה שרציתי, אחד שבקושי היה אפשר להיכנס אליו, ופשוט שכבנו, חצי גוף אחד על השנייה, במשך 8 שעות, עד שהסיפור נגמר".
לא ברור מאיפה קור הרוח והאינטואיציה המדהימה של בנזרי הגיעה. "אני לא יודע להגיד מה זה", הוא מספר. "מה שהחזיק אותי ואת נועה מהרגע הראשון, זה משפט שחזרתי עליו: 'אני יודע שהסיפור שלי לא הולך להיגמר ככה. יש לי עוד חיים שלמים לחיות, לא ככה הם יגמרו'". לא הייתה לו דרך לדעת שהוא ישרוד, שההחלטה שיקבל היא נכונה - אבל עובדה שהדרייב הזה, ההשתוקקות לחיות ולשרוד, שמרה עליו ועל בת זוגו עד החילוץ הבטוח.
השעות שלאחר מכן, לדבריו, היו "8 שעות שהרגישו כמו חצי שעה". הם תיעדו את עצמם באותם רגעים, שריד למה שעברו, וניסו ליצור קשר, בלחש, עם הוריה של נועה. להוריו שלו, הוא מודה, לא התקשר: "ההורים שלי אנשים סופר לחוצים, אני בתוכי די האמנתי שזה יגמר ואני אספר להם על זה בבית", בנזרי מספר. "אמרתי לעצמי, 'או שאני מספר להם את זה בבית, או שהם ישמעו על זה'". בדיעבד זה אולי נשמע מטורף - אבל דווקא הגישה הזאת, האמונה העמוקה בכך שישרדו, היא שהצילה אותם. לידם נמצאו אנשים שגורלם, עד עתה, לא ברור. מבלה נוספת במסיבה ניסתה, בהשראתם, להתחבא בשיח אחר - אבל הוא היה מחבוא פחות יעיל, ושעתיים לתוך המחבוא, הם שמעו קולות שמדברים לחברתם בשיח השני במבטא ערבי. "הם באו ואמרו לה, אהלן, מה שלומך? אנחנו לא מהחמאס. הגיע לשם רכב וצעק עליהם לעזוב אותה, אבל הם כולם נעלמו. הבחורה, הערבים והרכב".
תוך כדי שעות של המתנה מורטת עצבים שמעו קולות בחוץ בלי לדעת מה קורה באמת - אופנועים, רכבים, יריות שנשמעו כאילו הן שורקות ממש מעל הראש שלהם. למזלם אף מחבל לא גילה את המחבוא בו הסתתרו. אחרי 6 שעות בלי מים, בחום, בתוך שיח צפוף, ההכרה החלה להתערפל. "החושים שלי התחילו להתערבב", מספר בנזרי. "סאונד של אופנוע שהעביר הילוך נשמע לי כמו משגר טילים של חמאס. הייתי בטוח שעצרו לידנו רכבים של מחבלים ופתחו משגרים. הם שמרו זה על זו, הצליחו להדחיק את האימה הבלתי נתפסת של הסיטואציה, לא בכו ולא התפרקו, אבל לקראת הסוף חדר הפחד לליבם. "בשעתיים האחרונות נועה כמעט התעלפה, הייתה מסוחררת", הוא מספר. "גם אני התחלתי לחשוב לאט לאט, 'ככה נגמר הסיפור שלי? זו הדרך שבה מסתיים הכל?'".
בשעה האחרונה למחבוא בשיח, הגיע רגע שהוציא את הרוח מהמפרשים כמעט לחלוטין. "עבר לידנו ג'יפ, צפר כמה צפירות ושאל: 'יש פה מישהו?'. אמרתי לעצמי שאני חייב לצאת ולצעוק שכן, גם אם זה לא רכב שלנו. אני חייב לצאת מפה", הוא משחזר. "לצאת מהשיח הזה לוקח בערך 9 שניות, קשה לצאת. היו לי 4 שניות של התלבטות, ואמרתי שאני עושה את זה. זחלתי בכל הכוח, צרחתי 'כן!', אבל הרכב כבר לא היה שם. לפחות הסתכלתי החוצה וראיתי שאין שם יחידה של חמאס. הוא נסע, חזרתי לשיח. המוראל נפל בצורה מטורפת".
למזלם, אחרי 20 דקות הרכב עבר שוב, ומתוכו קול שקרא: "נועה ומאור? יש פה מישהו?". הפעם בנזרי ידע שהוא לא יפספס את ההזדמנות. "זחלתי החוצה, אמרתי לו כן, פתחתי את השיח וגררתי את נועה איתי, רצנו לרכב". משם עברו כמה תחנות, הגיעו לתחנת המשטרה שדרות, ולבסוף - הביתה, המקום ממנו יצאו כמה שעות קודם לכן, ראש העין. שם הם נמצאים גם עכשיו. הם הכירו לפני שנה וחצי, רחוק רחוק מכאן, בפרו. "אני צלם ובלוגר טיולים", הוא מסביר. "הייתי מעלה המלצות לטיולים ונועה הייתה מדברת איתי כי היא תמיד הייתה יעד אחד מאחורי בטיול. דיברנו על זה שניפגש. באחד מימי הטיול אני וחברים החלטנו להתפצל, אבל לפני כן לחגוג במסיבה. הלכתי לסופר, לקנות שתייה, הגעתי למדף האלכוהול ושם, מולי, פתאום ראיתי את נועה. יום למחרת כבר גרנו ביחד, טיילנו ביחד, מאז אנחנו אחת עם השני", הוא מספר. הגורליות הזאת במפגש שלהם היא זו שהבילה אותו לאמונה ש"כל מה שצריך לקרות קורה". עכשיו, במקום מבטחים, הם מנסים לאסוף את עצמם, לעכל מה עברו, לטפל בפצעים שבנפש.
"מאוד קשה לנו להכיל את הסיטואציה, להבין ששרדנו", הוא מעיד. "ביומיים הראשונים עוד לא עיכלתי. לקח לזה בערך יום וחצי עד שחילחל. כשהודיעו לי שיש לי חבר שנרצח בפעילות, אמרתי לעצמי, 'זה היה יכול להיות אני'. פתאום נפל לי האסימון מה עשינו". הם מעבירים את הימים ביחד, ומקבלים טיפול לטראומה שעברו. "בהתחלה לא הרגשתי שאני צריך לקבל טיפול, לקחתי את זה באותה האדישות. אבל אז ישבתי עם חבר וסיפרתי לו מה היה, ופתאום חוויתי טריגרים, והרגשתי איך אני מוצף בתחושות של מה שעברתי, ובא לי להתפרק ולבכות. רכבים ברחוב עוברים לידי ואני מפחד שיירו עליי", הוא מודה. נועה, בת זוגו, הלכה היום להלוויה של חברת הילדות הכי טובה שלה, שנרצחה. גם הוא הכיר אנשים שאיבדו את חייהם, חברים. "אני לא מעכל. זה לא נקלט. חברים שנרצחו. אחת כי היא יצאה למסיבה, ואחד כי יצא לעשות את התפקיד שלו. זה שורף את הלב".