עמית: לא לא לא לא לא לא לא לא
עמית: שמעון, ירו לי ביד. שמעון, אני מתה.
שמעון: מה ירו לך ביד?! איפה את?!
עמית: אני אוהבת אתכם.
שמעון: עמית איפה את?! עמית!
עמית: שמעון, ירו בי.
שמעון: איפה ירו בך?! איפה?! עמית! עמית!
את השיחה המחרידה בין שמעון אטיאס לאחייניתו, עמית בוסקילה, שנורתה בטבח במסיבה ברעים, בוודאי כבר שמעתם ברשתות החברתיות - לבקשת המשפחה לא נפרסמה שוב. בשעה 7:39, כששמעון אטיאס קיבל שיחה מאחייניתו האהובה, עמית, הוא לא ידע עדיין מה קורה. הוא לא ידע, עד אותו רגע, שגם היא כמו אלפי ישראלים וישראליות בילתה בפסטיבל נובה ליד רעים. כשהיא דיברה בלחש בטלפון, ואמרה שיש שם מחבלים ויריות, הוא חשב שאולי היא תחת השפעת סם כזה או אחר, הוזה תרחישי זוועה. "חשבתי שהיא מדברת מסטלה", הוא מספר בראיון ל-mako, "לא ייחסתי לזה חשיבות. פתאום אני שומע שהיא רצינית ואני שומע רעשים של יריות", משחזר אטיאס את רגעי האימה, שהשאירו אותו ואת שאר בני משפחתה של עמית באי וודאות מחרידה, עד היום, שלושה ימים אחרי.
כעבור כמה שניות הבין שלא מדובר בדמיונות זוועתיים, אלא במציאות אכזרית ומסוייטת. "התחלתי להאמין לה, ונהייתי רציני. היא אמרה לי, אני מסתתרת פה מתחת לרכב. הם מתקרבים. אני שולחת לך מיקום. שלחה לי מיקום, ואני נכנסתי להיסטריה. היא ביקשה ממני לשתוק, להיות בשקט", הוא מספר. "אמרתי לה, עמית, שמעתי קולות של ערבים ויריות, אל תזיזי אף איבר בגוף שלך. רק תנשמי. והייתי איתה על הקו. הנשימות שלי ושלה. זה נצח. זה ייסורים שאי אפשר להסביר אותם".
כך התחיל הסיוט של משפחת אטיאס, שנותרו, 4 ימים אחרי, בעננה שחורה של חוסר וודאות. איש לא פנה אליהם, מהממשלה, הצבא או הרשויות, לעדכן לגבי המאמצים למציאתה של עמית, לצד מאות הנעדרים האחרים. בכאב מספר הדוד האוהב שלה שהם לא יודעים האם היא חיה, כמה קשה נפצעה, האם היא נחטפה או שמא נותרה בשטח. ההקלטה של השיחה בין שמעון לעמית הופצה באמצעי התקשורת, בטיקטוק ובאינסטגרם, אבל הוא מבקש שלא להפיצה. "זה לא עושה לנו טוב", הוא מסביר, אחרי 4 ימים ללא שינה, כשהם "חיים על קפה וסיגריות".
עמית הסתתרה מתחת לרכב ברגעי השיחה איתו, הוא מסביר, ואז, "תוך כדי השקט שלי ושלה, אני שומע את הרכב שהיא הסתתרה מתחתיו מניע. התחיל לנסוע. איך שהתחיל לנסוע, כנראה קלטו אותה, והיא צעקה 'לא לא לא לא לא לא לא'" - קריאה מצמררת שניתן לשמוע גם בהקלטה. "שמעון, ירו לי ביד, שמעון, אני מתה", היא אומרת לדוד שמאזין בהלם מוחלט, בחוסר אונים. "מה ירו לך ביד?! איפה את?!", צעק הדוד, ולו השיבה עמית, בקול מצמרר: "אני אוהבת אתכם". "איפה ירו בך?! איפה את?!", התחנן הדוד לדעת, והיא ביקשה שימסור את אהבתה גם לאמא שלה ולאחיה. אלו היו הרגעים האחרונים בהם שמע מאחייניתו.
נסער, הלום, לא מבין את גודל האירוע, רץ אטיאס לסלון ובישר לשאר בני הבית משפט שנשמע באותו רגע אבסורדי, לא מובן: "ירו בעמית, ירו בעמית". נואש, לקח עוד אחד מבני הבית ונסע לתחנת המשטרה בקריית גת, שכבר הייתה בכאוס מוחלט נוכח האסון הנורא שפקד את מדינת ישראל. "רצתי, נסעתי עם הרכב למשטרת קריית גת. והתחלתי לדפוק שם על הדלתות אבל היה כאוס מוחלט, רצים, השוטרים, לא יודעים מי נגד מי, צועקים, לוקחים נשקים. אני צועק להם: 'אחיינית שלי איתי על הקו', והקו נשאר פתוח, ואני צועק 'עמית, עמית'", הוא מספר בכאב.
הקו נשאר פתוח במשך כשעה, אך אחרי הרגעים האחרונים של השיחה איתה שמע רק קולות וצעקות בערבית. "אתה שומע הליכות וריצות. צעקות 'וואחדה וואחדה', כלומר, 'הנה עוד אחת'. כמו סרט אימה. בסרטים אין דבר כזה, זה דאעש. זה חיות. הם לקחו את האקדחים שלהם ואת הרובים שלהם, ואתה שומע את היריות כמו בשדה קרב", הוא משחזר. "לשוטרים נתתי את הקו והם שמעו את הערבים מדברים, והם אמרו שהם שולחים את הצבא לשם, ואני משתולל וצועק. ואז השיחה פשוט נותקה", מספר אטיאס. בשלב זה כבר מתחילים להבין את גודל האסון שפקד את מדינת ישראל, את הפשיטה השטנית על קיבוצי עוטף עזה. בשעות הערב שבו לתחנת המשטרה כדי לפתוח תיק נעדרת לעמית. "השמעתי לשוטר את ההקלטה, ונתנו להם את מספר הטלפון שלה. אמרו שייצרו איתנו קשר, לא יצרו. חזרנו אליהם. אמרו שאין להם כלום. ב-12 בצהריים ניסיתי לחייג והמספר כבר לא היה זמין".
בשלב זה למשפחתה של עמית לא נותר דבר מלבד הספקולציות, הניסיונות להבין מה עלה בגורלה. מהמשטרה, הצבא, הממשלה, הרשויות, כאמור, איש לא יצר קשר, והם מנסים לחבר את החתיכות ביחד, להפוך אותן בדעתם, להבין, אולי, מה עלה בגורלה. "מירייה ביד לא מתים", אומר אטיאס, "וה'לא לא לא לא' שהיא צעקה זה בטח מחבל שראה אותה". הוא מנסה להבין. "זו בושה וחרפה, זה ביזיון, כל מה שקורה. נראה לך הגיוני, 4 ימים אחרי, שאף נציג או גורם לא פנה אלינו? לא פנה למשפחות? לא מצאתם, כן מצאתם, תבואו, תתנו תקווה. תגידו מה אתם מחפשים. כלום", אומר אטיאס בזעם.
את מה שלא עשו עד עתה גורמים רשמיים עשתה המשפחה בעצמה: "הלכנו לשטח לחפש בעצמנו, סיכנו את עצמנו. הלכנו לבתי חולים וניסינו לזהות אנשים בתמונות. הלכתי ללהב 433 ומסרתי פרטים עליה, פריטים שלה ו-DNA של אח שלה", הוא מפרט. "חשוב לציין שהמשפחות כולן, לא רק אנחנו, מאוד כועסים על ההתנהלות", מצהיר הדוד. "מינו את הירש, מינו פה ומינו שם. איפה כל השרים? גם ככה יש יותר מדי שרים בלי תיק. שימנו שר לענייני נעדרים וחטופים", הוא מבקש, ואומר: "אני אגיד לך את האמת? אני מתבייש במדינה, בממשלה ובצבא".
לבקשתנו הוא מספר על עמית, על האחיינית שהוא כה אוהב, שהוא היה יותר מדוד - דמות אב אפילו - עבורה. "עמית מסוג האנשים שנכנסת לאיזשהו מקום מפזרת מלא אהבה. כל מי שמכיר אותה אוהב אותה מאוד. מאוד חברתית, תמיד מחייכת, תמיד צוחקת ועושה שואו, תמיד נמצאת בקדמת הבמה", הוא מספר מיד. "היא נערה פייטרית, מה שלא נותן לי להיות רגוע. היא לוחמנית. את יכולה לרצוח את כל המחבלים אם את רוצה, אני מכיר אותך!", הוא אומר. "איך עלייך גברו? איך? איך לא ידעת לאן לברוח? עמית שאני גידלתי אותה, זה ילדה שהיא לא פראיירית. היא יכולה לסובב את כל המדינה". היא עובדת בתחום הסטיילינג, בין היתר עבור הזמרת מור רביעי. "היא אוהבת לצאת למועדונים ולבלות, אוהבת את האינסטגרם, נוכחת. יש לה הרבה חברים שהם סלבס במדינה. אוהבת אופנה, אוהבת לבשל".
"הזמן מתקתק, אז שיכנסו להוציא את החטופים", הוא מבקש. "תוציאו אותם קודם כל לפני שנכנסים בעזה. תוציאו את הבחורות הילדים והזקנות. תשאירו גברים ולוחמים. אולי חטפו אותה, היא פצועה, זה שירו בה זה בטוח", הוא מתחיל ואז מסתייג: "אני מפחד לדבר. מקווים לניסים ולישועות. פשוט ככה".