אושר כהן הוא תעלומה. מצד אחד מדובר באדם שלא מופיע יותר מדי במדורי הרכילות (וזה לא שחסרות דרמות, תשאלו את סהר האקסית שקיבלה אי.פי בהקדשה). מצד שני, מדובר גם בזמר שהביא אמש 50 אלף איש לפארק הירקון, בתקופה שבה אף אחד לא ממהר להוציא כסף על הופעות (תשאלו את מרגי, נניח). לפי כל מה שאנחנו מכירים, זה אמור ללכת ביחד - הצלחה ופרסום. בטח אצל זמרים. איכשהו, אושר כהן מצליח לשבור את החוקים, להיות אחד הזמרים הכי מצליחים במדינה (אולי הכי מצליח היום?) ולא להפוך לסלב.

אחזור שוב על המספר, כי הוא קריטי בשביל לתפוס את גודל התופעה: 50 אלף אנשים יצאו מהבית בתקופה הכי קשה שהדור שלנו ידע, בשביל לחוות בלייב את כל הלהיטים ששמעו בשנה וחצי האחרונות: "אהבה", "פלסטרים", "ככה וככה", "מנגן ושר" ו"אין אותי" - הלהיט האחרון שיצא מהאולפן של כהן בקרית מוצקין. זה השתלם להם, כי זו הייתה אחת ההופעות הטובות ביותר שהיו כאן. בטח של אמן ישראלי בפארק הירקון.

בכנות, כהן הוא לא ווקליסט משוגע. זה בסדר, כי זה לא מה שהופך אותו למצליח כל כך. הוא פשוט יודע לכתוב שירים טובים, סינגר-סונגרייטר במלוא מובן המילה. כבר בשיר הראשון אתמול הוא הכניס את הקהל לאירוע, עם "תראי אהובתי", שכולל את הפזמון "כולם אוהבים אותי. אז ראבק למה אין לי אושר, בצורה שלך על הפנים". בחירה סימבולית ויפה לפתיחת ערב היסטורי מבחינתו. לא סתם הוא סיים את הביצוע עם שינוי קטן במילים: "הצלתם אותי מעצמי".

המוזיקליות של אושר באה לידי ביטוי לאורך כל ההופעה. לא במילים, בביצועים. הלהקה שכללה כעשרים נגנים מאוד בלטה בעיבודים, והייתה חלק בלתי נפרד מהמופע. דוגמה נוספת היא האירוח של מארק אליהו: במשך שלוש דקות שלמות של הנגן המוערך על הבמה, הוא וכהן רק ניגנו, ואלפי האנשים עמדו והקשיבו. מי שבנה נכון את הפוריו שלו בטיקטוק יודע לספר שכהן בכלל התחיל כקלידן של מתן גלילוב ושהוא מנגן על כל הכלים בערך.

כהן ממזר לא קטן. יש יתרון עצום בלהפיק לעצמך מוזיקלית את המופע, כי רק מי שמופיע יודע הכי טוב מה יפעיל את המעריצים. וברגע שאתה משחק עם הקטנות האלה, שותל אותן במקומות הלא נכונים בכוונה, נוצר טיזינג עם המעריצים שרק מעמיק את החיבור שלהם. למשל לשיר את השורה הגנוזה מ"אין אותי", הלהיט האחרון עם נועה קירל. אי אפשר לתאר את האושר על הפנים שלהם באותו הרגע. או לשאול מי מכיר את הלהיט הראשון שלך, לפתח ציפיות שתבצע אותו, להתחיל שיר אחר לגמרי, ואז בכל זאת לתת את הפזמון של "נזכר בעיניה" מ-2012 (בחור לידי צרח "אמאאאא" עד שכמעט השתטחתי על הרצפה בבהלה). והשיא כמובן היה החלק שבו הקהל צועק "לידוררררר" ב"פלסטרים", אחרי שאושר מרח ומרח את זה עד שחשבו שזה כבר לא יגיע. כל הרגעים הקטנים האלה הם מה שיוצר גרעין מעריצים אדוק. הכי טיילור סוויפט מצדו.

אנחנו חיים בתקופה שבה אזכור של החטופים או של חיילי צה"ל שנמצאים בתוך רצועת עזה הפך להיות מס שפתיים, שאמנים וגם אזרחים רגילים צריכים לשלם בשביל להרגיש בנוח עם העובדה שאנחנו מרשים לעצמנו ליהנות. זה לא הרגיש ככה כשכהן ביצע אתמול את "תרקדי". כהן גדל ועדיין גר בקריות. סיכוי טוב שאם לא היה עסוק בכתיבת שירים, הוא בעצמו היה מבלה בנובה. כשאמר "יש פה חטופים שהיו ברצועה וחזרו", הוא התכוון לאלמוג מאיר ג׳אן שחבריו פתחו מעגל סביבו במהלך השיר. גם הבליינים של הנובה וגם חיילי צה"ל הם בדיוק הפרופיל של מעריצי אושר כהן. זה הרגיש שהוא מודע לחפיפה הזו. כמו תמיד, אותנטיות היא שם המשחק.

זה לא סוד שפארק הירקון הוא סיוט, בטח באוגוסט. הלחות במהלך ההופעה, הצפיפות ביציאה, שלא נדבר על החניה והפקקים. ועדיין, זה כנראה המקום הראוי היחיד שמסוגל להכיל עכשיו את הרגע של כהן, גם מבחינת כמות הקהל וגם מבחינת גודל המעמד. שום וניו אחר לא היה עונה על הדרישה. ההופעה אתמול הייתה אבן דרך משמעותית בקריירה שלו, ובמוזיקה הישראלית (בטח כשמחברים לזה את העובדה שבשבוע הבא גם פאר טסי, עוד סינגר-סונגרייטר ים תיכוני, אמור להופיע בפארק). אנחנו עדים לעידן חדש במיינסטרים הישראלי, וכהן הולך להיות זה שמספר את הסיפור שלו. ומלחין אותו.