1. נועה קירל חגגה השבוע יום הולדת 23 עם השיר החדש "בנות כמוני לא בוכות". קודם כל, ובלי להיכנס לעולמות היחצ"נות, זה באמת די משוגע שהיא רק בת 23. קירל מוטמעת בנו כל כך עמוק, ועברנו איתה יחד כל כך הרבה, עד שמימד הזמן נשמע לא רלוונטי. פקקים, מקדונלדס, נועה קירל. אלא שלאחרונה גילינו שגם מעמדו של הפאסט פוד האהוב עלינו לא יציב. מה שנקרא, לא לעולם חוסן.

    אם נדלג מעל הביקורת השטחית ש"'בנות כמוני לא בוכות' זה מסר מקטין לנשים" - כי הרי ברור שמדובר במנטרה מדרבנת ולא בעדות אופי, כולנו ראינו את נועה בוכה מספיק פעמים כולל על במת האירוויזיון - נשארים עם שיר חמוד. מופק טוב, יש הוק לטיקטוק, וגם יכול להיות שאחרי שיר מפוצץ כמו "יוניקורן" ("ופרובוקטיבית") זה מה שהיא הייתה צריכה. אבל פייר, אני פחות מודאג מהצד המוזיקלי. נועה מאובזרת יפה מאוד במיטב המפיקים והכותבים. החשש הוא ביחס ל"דמות" שהיא נועה קירל.

     
    זה לא סוד שהיא אול אובר דה פלייס, והכותרת "נועה קירל שוברת שתיקה" מהראיון במהדורה בטח לא עשתה לה טוב, ובצדק. קירל אמנם לא הוציאה מוזיקה חדשה כבר חצי שנה, אבל זה לא שלא ראינו או שמענו עליה בתקופה הזו. היא הייתה בארה"ב עם אל על, וחזרה לפרסומת של יס, ובין לבין הייתה את התביעה עם טיקטוק והסכסוך המתמשך עם אנה זק. היעלמות בטח לא הייתה כאן.

    כשפרסמנו השבוע שעטיפת האלבום של "בנות כמוני לא בוכות" דומה באופן מחשיד לזו של שאקירה, מטעמה נמסר לנו: "הדמעה של נועה מרשימה יותר". האמת? תגובה שראויה למעמד של מטאור פופ. מצד שני, זה לא מה שעובר ממנה. היא צריכה לחיות את המעמד האיקוני שלה ולהיות קצת יותר מסתורית, שנתגעגע אליה. אז, במקרה כזה, תגובה כמו שנמסרה הייתה מוציאה אנשים מדעתם, בקטע טוב.
  2. אמרו שעידן האלבומים נגמר. אז אמרו. עומר אדם, למשל, הצליח להכניס את כל חמשת השירים מהאיפי שהוציא לעשירייה הראשונה בהיטליסט - מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל. המעריצים של אייל גולן מחכים כבר חודשיים - כמו בכל שנה - לאלבום "עם ישראל חי" שייצא בפסח, סטטיק הוציא השבוע את "להרים" מה שהוא מגדיר כ"מסיבת הסיום של הפופ" או יסמין מועלם שריסקה מוקדם יותר השנה עם "אין עולם". הרשימה הזאת באמת ארוכה וכוללת גם אמנים כמו מאור אדרי, נרקיס, ליהי טולדנו ועוד ועוד שהוציאו ומתכננים להוציא פרויקטים השנה כמו טונה ורביד פלוטניק.

  3. תמיד אפשר לסמוך על התקשורת בישראל שתתנשא ותצחק על האמנים שהם לא מכירים או אוהבים. דוגמה קלאסית לזה קיבלנו השבוע כשבנאל בן ציון הוציא את השיר "ברמות את חסרה" אחרי שהוציא את " חסרה לי ברמות" יחד עם שירז אברהם. מעמודי ממים שבנויים על טראפיק מבדיחות אי אפשר לבוא בתלונות כי זו לא העבודה שלהם, אבל בשביל מדורי תרבות שלראשונה מסקרים את בן ציון, למרות ש"חסרה לי ברמות" היה להיט (עוד לא היה היטליסט, אבל השיר סיים את שנת 2022 במקום החמישי בקליפים הטרנדיים ביותר בישראל) - זה קצת מביך.

    זה מביך משתי סיבות. הראשונה: אם טונה יוציא שיר בשם "זה גם יעבור" אף אחד לא יקרא לזה הזוי, אלא גאוני ויניחו שזה מגיע מתחכום. הסיבה השנייה: בן ציון כנראה חיפש את תשומת הלב של אנשי התקשורת, ומה אתם יודעים, הוא קיבל. בראיון לאחת המהדורות המוקדמות במסך הוא הסביר למה בחר לקרוא לשיר בשם הזה: "חסרה לי ברמות זה שיר שמאוד מאוד קרוב ללב שלי, ואני מאוד מחובר אליו. הייתי חייב להביא משהו שייתן את המחווה הזו, כי זה שיר ששינה לי הרבה מאוד דברים בקריירה, הרבה מאוד בחיים". אגב, שיהיה ברור וזו גם כנראה השורה התחתונה: על כולם מותר לצחוק, השאלה אם זה נעשה מתוך התנשאות או הסתכלות בגובה העיניים. אם זו הפעם הראשונה שאתם מספרים לקהל שלכם על המוזיקה של בנאל בן ציון, אתם יודעים ממה זה נובע.