השיר הראשון שהקלטתי לאלבום הראשון שלי היה Otan Ta Xronia Sou Perasoun של וסיליס קארס. זה שיר שמאוד אהבתי לשיר בתחילת הקריירה, ובשנה האחרונה גם החזרתי אותו להופעות שלי אחרי המון שנים שלא שרתי אותו.
קארס היה זמר נשמה עם קול עוצמתי ,פרפורמר ענק ואחד הזמרים הגדולים והמוערכים של יוון בחמשת העשורים האחרונים. הוא התחיל כיורש של סטרטוס דיוניסיו, הזמר האגדי. "מינוס", חברת התקליטים הכי גדולה ביוון, מיהרה להחתים אותו בתקווה שיוכל למלא את החלל העצום אחרי שדיוניסיו הלך לעולמו.
השיר הראשון שאיתו הוא פרץ היה Ego Agapi Mou Ego. אני מאוד אוהב את השיר הזה. שרתי אותו במועדונים בהם הופעתי בתחילת הדרך, ובחודש אוקטובר האחרון תכננתי לשיר אותו במופע גדול בהאנגר 11, לחגוג 30 שנות קריירה. המופע הזה נדחה בעקבות מלחמת חרבות ברזל, אבל כשהוא יתקיים אחרי המלחמה זה יקבל משמעות אחרת עבורי - לחלוק לווסיליס כבוד, לשמר את הלהיטים היפים שהוא השאיר.
קארס היה זמר בסגנון הלייקה, הוא לקח את הסגנון הזה ושילב אותו עם פופ מודרני, והופיע עם השילוב הזה בכל העולם, וגם בישראל. הייתה לו גם חווה חקלאית שמייצרת מוצרים אורגניים, משק של גידולי פירות וירקות ושמן זית שנשא את שמו. הוא היה בן אדם נדיב, שעזר למשפחות נזקקות שקיבלו ממנו אוכל ועזרה כספית, תרם לעמותות וטיפח זמרים בתחילת דרכם כמו דספינה ואנדי, פנדליס פנדלידיס ועוד רבים. רחשו לו כבוד גדול בתעשיית המוזיקה ובחיי הלילה של יוון. הוא הוא השפיע המון גם על המוזיקה בישראל. הלהיטים שלו זכו גם אצלנו לגרסאות כיסוי: "אסטי נה לאי" ("דברי אליי"), "תמוקליסיס" ("בסך הכל נשיקה"), "פנומנו" (לא עושה לי כלום") ועוד. היום אלה שירים שהם חלק בלתי נפרד מההופעה שלי, ואני אמשיך לשיר אותם ולהעביר אותם לדורות הבאים.
יש לי זיכרון ישן מוסיליס: נפגשנו ערב אחד בתקופה בה גרתי באתונה. הופעתי במועדון "כ'ריסו וארלי". סיימתי את הופעה ב-4 לפנות בוקר, וניקוס, בעל המועדון הגיע אליי ואמר לי - רוצה ללכת להגיד שלום לקארס? הוא חבר שלי, הוא עובד עד מאוחר. עניתי לו, בטח, אני מאוד אוהב אותו. נסענו למועדון פוסידוניו שבו קארס הופיע, והגענו רגע לפני שהוא עולה לחלק האחרון שלו בהופעה. חשבתי שניכנס ואני אראה אותו בחדר הלבשה, וניקוס אמר לי - לא. בוא תראה איפה קארס נמצא עכשיו. הוא הוביל אותי אל מאחורי המועדון, והוא ישב שם בחצר האחורית, לבד עם עצמו, באוויר הפתוח, מול השער האחורי של המועדון. ביד הוא החזיק כוס וויסקי וסיגריה. הוא אהב לשבת שם בהפסקות שלו בזמן שזמרי חימום היו עולים.
הכירו בינינו, הוא קם על רגליו, חיבק אותי ואמר לי "בראבו, בראבו, אתה הזמר מישראל ששר קזנג'ידיס, שמופיע בכ'ריסו וארלי. ראיתי אותך בטלוויזיה, אתה נפלא, בראבו, בראבו". זה היה מרגש ובלתי נשכח בשבילי. לא מזמן היה גם דיבור בין המנהלת שלי לבין מינוס, חברת התקליטים שייצגה אותו, על שיתוף פעולה בינינו. אבל אז הגיעה הקורונה, והכל נגדע.
ראיתי את קארס עוד פעם אחת. הגעתי להופעה באתונה, ובערב החופשי שלי הלכתי לראות הופעה שלו. הוא היה בשיא, מעל גיל 60. כזמר וותיק הוא תמיד המציא את עצמו מחדש, זה הדהים אותי. הקהל שהגיע לראות אותו בהופעות היה גם קהל מבוגר שגדל עליו אבל גם קהל צעיר שהעריץ אותו בזכות המוזיקה העדכנית שהוציא.
בחודשים האחרונים הוא חלה, ורצו המון שמועות שהוא נפטר. לא רציתי להאמין, קיוויתי שהוא יחלים, שיחזור לבמה. בשבוע שעבר הוא הלך לעולמו ומותו השאיר חלל עצום בעולם המוזיקה היוונית. ציפיתי בהלוויה שלו. כל אמני יוון הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. זו אבדה גדולה למוזיקה היוונית, ואני בטוח שכמוני, גם אמני יוון ימשיכו את דרכו וישירו את שיריו. מה שבטוח - וסיליס קארס יישאר איתנו לעד.