עובדתית, אנחנו נמצאים בתקופה שבה הכי קל לאמנים צעירים לשחרר שירים שיהפכו ללהיטים. אבל ההבדל בין להיטים לקריירה הוא של שמיים וארץ, ומה שעומד ביניהם הוא ככל הנראה העומק הקטלוגי. לבסס את הקריירה על להיטים זה רעיון מדהים - כל עוד כל שיר שיוצא הופך ללהיט. יותר מדי שמות חדשים כבר צנחו באותה מהירות שבה הם התפוצצו, וברור שאודיה לא מוכנה להיות אחת מהם. האלבום החדש שלה "ילדה של אמונה" מוכיח שהיא עושה הכל בשביל להישאר כאן כמה שיותר.
זה מתחיל מהפרטים הקטנים, כמו עטיפת האלבום. הרפרנס לעטיפה של סיזה הוא ברור, אבל המאזינים של אודיה גם יודעים טוב מאוד שהים הוא מוטיב חוזר בשירים שלה. בעיני לפחות, זה מה שהופך העתקה להשראה - להצליח לקחת את זה למקום שלך. זה ממשיך בכתיבה שמורכבת לא מעט מרפרור לשירים אחרים, כמו למשל בשיר "לילה לא רגוע" שבו היא שרה על הלחן של "דמייני", להיט ישן של תמיר גל, או השורה "כשתקרא את המכתב, כבר אהיה רחוקה", שלקוחה מ"המכתב" של יוסי עדן - שיר עם מעמד כמעט מיתולוגי בסצנת המוזיקה הטורקית בישראל. זה ניכר גם בשמות של שירים כמו "עובד בכפר" על שם השיפודייה הכי מפורסמת היום, או "קריוקי פסנתר בסלון" עם הג'ינגל הכי מפורסם בתחום המועבטים.
כל הקטנות האלה שאודיה שותלת עוזרות למוזיקה שלה בשתי דרכים חשובות. הראשונה בהענקת שורשים עמוקים יותר ליצירה: זה סוג של אמירה - אני לא הראשונה שעושה את זה, והנה מי ומה שהשפיעו עליי עד שהגעתי לכאן. הדרך השניה, ואולי החשובה אפילו יותר, היא זו שהיא סוללת עבור המעריצים. הם כבר יודעים שהם צריכים לחפש את המסרים שהיא שותלת בשירים (כמו גם בפוסטים באינסטגרם), וזה אמור להוביל להאזנה קצת יותר מושקעת, שכוללת קריאה של המילים וחקירת המשמעות שלהן.
עוד דוגמה טובה היא "כשראיתי אתכם יחד". במקור, זה שיר מתחילת שנות האלפיים שרץ תחת השם "איך בקלות אני בך התאהבתי", והתחיל להתפשט בטיקטוק בקיץ שעבר עם גרסה לא רשמית של אודיה, אחרי שהעלתה עם הקפשן "מי מכיר?". אני מניח שמאז חלק מהמעריצים כבר ויתרו על גרסה רשמית, ופתאום הוא מופיע באלבום החדש. הנה מהלך שקונה קהל לנצח.
באודיה יש עוד צד, שאמנם כבר נחשפנו אליו, אבל באלבום הזה מגיע לשיאו בשירים "עוד יום" עם טליסמן, "הטוב, הרע ועודיה" ובשיר הנושא "ילדה של אמונה". אני יכול לשמוע עד לכאן צקצוקים של כאלה שייעלבו מזה שאני בכלל קורא לזה ראפ, אבל בינתיים היא עושה בית ספר ללא מעט ראפרים שמנסים לכבוש את המיינסטרים. "הטוב, הרע ועודיה", למשל, הוא יציאה גאונית עם "סיפור" שנתפר מקצה לקצה. השיר לא עוסק במשהו חדשני - קלאסי "בחורה-שרוצה-את-מי-שרע-אליה" - אבל היופי הוא בדרך שבה הוא מסופר: איזי בתפקיד הבחור הטוב ("בשישי אשיר לך סרנדה"), ליעד מאיר בתפקיד הבחור הרע ("לא כפרה בשישי תמזוג לה ערק לימונדה") ו"עודיה" ("קורא לי עודיה עם ע'") שלא יודעת במי לבחור.
ההתלהבות שלה בכתיבה ברורה, אבל כשמושכים אליה כזאת תשומת לב כפי שהיא עושה, צריך לוודא ששואפים לשלמות: פעמיים באלבום היא מזכירה את הקיץ של אביה, שוב מציינת את "אהבה חולה", ויש גם שתי בדיחות על השם שלה (גם ב"עוד יום" וגם ב"הטוב, הרע ועודיה"). לפחות לא קיבלנו עוד בדיחה על המלמולים או הדיקציה, כי ב"צמוד צמוד" זה בהחלט היה מצחיק, אבל זו חייבת להיות הפעם האחרונה.
"אחרי שסיפרתי לכל העולם, לכל העולם מה עשיתי, עם איזה מפורסם הייתי, הפרעות אכילה רזיתי, אני ריקה מתמיד, והייתי רוצה לשטוף את הנפש עם מים, לצרוח שכל העולם יזדיין, וללכת לישון צהריים, אני נשארת עם אמא כי אם לא אני היא לבד, אני לא מפגרת, אני מוצאת הגנה בגברים רעבים, כי עם אבא אני לא מדברת", מתוך "ילדה של אמונה".
לא סתם אמנים היום נמנעים מלשחרר אלבום. בפרויקט כזה אתה חייב להבין מה יש לך להגיד. חייב להיות איזשהו קו שמחבר בין כל השירים ומבדיל מסתם אוסף של שירים שאוגדו יחד. אז מה עושים אם אין מה להגיד? תראו את סטטיק ובן אל. הם דחו את זה כל הקריירה שלהם, ועד שכבר כן החליטו לעשות אלבום, הלכו על הגימיק הכי שחוק שיש: אלבום שיתופי פעולה. כולנו ידענו שהם לקראת הסוף, גם הם כנראה, ובמקום דווקא לגעת בזה ואולי להוציא פרויקט שיהדהד שנים, הם הלכו על פיתרון קל.
אבל לאודיה יש מה להגיד, ולא סתם "ילדה של אמונה" הוא שיר הנושא. זה השיר הכי חשוף שכתבה (יחד עם שרק) אי פעם. היא מכניסה אותנו לעומק - לשם שינוי לא של מערכות יחסים, אלא שלה עצמה - וחושפת את העבר שלה: "גדלתי בלי אבא בבית שבור, נשמות, בחיים לא תהיו אודיה". למעשה, כל האלבום הזה עוזר להבין קצת יותר טוב מי זו אודיה. הדואליות שלה ידועה, אבל כאן היא מגלה לנו עוד קצת: היא יודעת להיות שחצנית ("אני אחת לדור"), אבל במקביל חסרת ביטחון מול עצמה. היא יודעת לדבר מלוכלך ("אתה רוצה אותי מקללת, אתה רוצה אותי צורחת") אבל מצד שני רוצה להיות נחמנית-ברסלבית (כל השיר "בן אדם").
"ילדה של אמונה" הוא לא אלבום מושלם - גם השם שלו מחייב לתהות אם יש בה מידה של ציניות כשהיא בוחרת כותרת כזאת - אבל הוא בהחלט פרויקט שלם שתפור מקצה לקצה בצורה מעולה. מגוון, מהודק, לא מחסיר אף אלמנט שהמעריצים שלה מצפים לו ממנה (חובבי המלמולים יהנו מהשליש האחרון), ועדיין מצליח לחדש, בטח בעולמות המיינסטרים שבהם היא פועלת. זה עוד מוקדם לקביעות כאלה, אבל בכל זאת אגיד, שהוא קצת מזכיר לי אפילו את "חגיגה" של שרית חדד. גם אם בטעות האלבום לא יעבוד ("בן אדם" כבר במקום הראשון בהיטליסט - מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל), אודיה יכולה להיות מאוד גאה בעצמה.