צ'אפל רואן הפכה, בן לילה, או לפחות כך זה מרגיש, לאחת מכוכבות הפופ הגדולות ביותר בארה"ב. בשנה שעברה היא עדיין הייתה שם שאף אחד (כמעט) לא מכיר, ועכשיו היא ממלאת הופעות ענק, מככבת עם 5 שירים במצעד הלהיטים האמריקאי וזוכה למאות מיליוני האזנות לשירים בספוטיפיי. הפריצה המידית הזו גרמה לאנשים לחשוד בכך שרואן היא למעשה "שתולה של התעשייה", או באנגלית - Industry Plant.
 
רואן הכחישה את הטענות האלה, אבל עוד נחזור אליה. זה הרגע להסביר מה הכוונה במונח Industry Plant. הטענות כלפי מוזיקאים או סלבריטאים אחרים לפיהן הן "מצליחים רק בזכות הקשרים\ההורים\המנהלים" הן טענות עתיקות ולפעמים נכונות. אבל אי שם בשנות ה-2010 התחילה טענה ספציפית לצוץ, לפיה רבים מהכוכבים בעולמות ההיפ הופ, הפופ והרוק הם "שתולים של התעשייה": זמרים נואשים להצלחה, שמנהלים חכמים וזדוניים ראו בהם הזדמנות "לדפוק קופה", ובהתאם הונדסה להם תדמית ספציפית, נכתבו להם שירים, הושתלה להם אישיות חדשה והם "פומפמו" באופן אגרסיבי ברדיו, בטלוויזיה ובאירועים נוצצים.
 
 
כאמור, הטענות האלה מתגלות לפעמים כנכונות: תעשיית הפופ כשמה כן היא, תעשייה, עם סיכונים כלכליים, עם חישובים ועם מהלכים ציניים. עם זאת, ברוב הפעמים זה פשוט לא המקרה - יש אמנים עם קשרים טובים בתעשייה ויש זמרים שנותנים למנהלים ולמפיקים שלהם לקבל עבורם החלטות יצירתיות, אבל לרוב לא מדובר במהלך מחושב וציני כפי שאנשים אוהבים לדמיין אותו. בילי אייליש, לדוגמה, לא הייתה ילדה חסרת מוח ונטולת כישרון שמנהלים מוזיקליים ערמומיים החליטו להלביש בבגדים גותיים והמציאו לה תדמית עגמומית - אמנם היא כוכבת ענקית כיום, אבל הדרך שלה לשם הייתה מורכבת והדרגתית.
 
בחזרה לצ'אפל רואן. בתשובה לטענות נגדה כאילו היא "הונחתה" בן לילה בידי גורמים בתעשייה, סיפרה רואן בראיון: "אנשים באינטרנט כל כך טיפשים. הם אומרים 'שתולה של התעשייה! שתולה של התעשייה!' וזה כאילו, זו השנה העשירית שלי בתעשייה. החתימו אותי על חוזה הקלטות כשהייתי בתיכון, ב-2020 נגמר לי הכסף, חזרתי לגור עם ההורים ועבדתי בדרייב ת'רו, חברת התקליטים העיפה אותי, נפרדתי ממישהו שחשבתי שאני הולכת להתחתן איתו... ואז אמרתי לעצמי, 'אני באמת הולכת לנסות את הקטע הזה של הפופ'".
 
 
קל לחשוב, תמיד, שאמנים מופיעים "בן לילה" כאילו מישהו לחץ על כפתור במשרד בקומה ה-30 בלוס אנג'לס, אבל הדרך שאמנים עוברים עד ההצלחה הראשונית שלהם היא ארוכה, והיא לא נראית פשוט מאוד כי הם לא בהכרח מצליחים כל כך בהתחלה. טראוויס סקוט, למשל, הוא אחד הראפרים המצליחים בעולם כיום, אדם עם עדרי מעריצים - אבל סרטונים מתחילת הדרך מראים אותו מופיע מול קהל של 30 איש בבמה קטנה בפסטיבל נידח. יש מקרים, לפעמים, של הצלחה "בן לילה", ולא מזיק כשיש קשרים בתעשייה - אבל לרוב, כמו השיר של דרייק, אנשים מתחילים from the bottom ועולים משם למעלה. רבים מהם לא מצליחים, או מאבדים את כל הכסף, ומוותרים. לצ'אפל רואן זה הצליח.