בשנת 2015 זכה נדב גדג' בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" וייצג את ישראל בתחרות עם השיר "גולדן בוי". לאחר שהגיע למקום התשיעי והמכובד, הוא פתח בקריירה מוזיקלית מצליחה, הוציא את הלהיט "אולי נדבר" והתגייס ללהקה צבאית. אלא שדווקא אז, כשהקריירה שלו בנסיקה, משהו קרה. מי שהיה רק בן 16 כשהתפרסם התמכר לסמים קלים והחל לסבול ממאניה דפרסיה ומפסיכוזה. המצב המורכב שלח אותו ללא פחות משמונה אשפוזים פסיכיאטריים בתקופה של כחמש שנים.
"אחרי האירוויזיון עבדתי בטירוף, הייתה פרנסה בשפע, ואז בצבא התחלתי לעשן מריחואנה. הייתי מעשן לפאן כזה, כמו שכולם מעשנים, כביכול. לפחות זה מה שחשבתי בזמנו, שאני חלק מהאוכלוסייה שמעשנת ושזה בסדר. הייתי מתפקד, מופיע, מקליט, לא היו לי בעיות, הייתי חד ושמח".
ואז מה קרה?
"לקראת סוף הצבא נפרדתי מבת הזוג שהייתה לי ועברתי לגור לבד בדירה שהייתה גדולה עליי. התחלתי לעשן יותר ויותר, עד שהתמכרתי בעצם. בדיעבד, זה מה שהביא אותי למצב שאני נמצא בו היום, כי העישון פגע לי בספיגה של הדופמין במוח (החומר הכימי שאחראי לתחושות כמו הנאה ומוטיבציה – יה"א). לקראת סוף הצבא זה התפרץ. הפסיכוזה הראשונה שלי הייתה ב-2019 והיא נבעה משימוש בסמים בשילוב עם הרבה סטרס. הייתי לבד בבית, התחלתי להריץ את החיים שלי ולשאול שאלות כמו איפה החברים שלי מבית הספר, למה כולם נעלמו, למה אין לי חברים, למה אני יושב על הפסנתר ואין לי מוזה. במקביל הייתה פחות עבודה ופחדתי שאני לא אצליח לשלם שכר דירה. הייתי בסטרס קיומי מטורף, לגמרי לבד".
איפה היו המשפחה, החברים?
"לא היו, הייתי לבד. במאניה דפרסיה אתה בעצם מאבד את הקו בין מה מציאות למה דמיון. זה מתחיל בתחושות פיזיות, אתה לא ישן בלילה בכלל, לפעמים גם במשך שבועות. מאניה דפרסיה מגיעה בכל מיני צורות, במאניה דפרסיה שלי אני נוטה למצב רוח מרומם, אבל זה לא מרומם רגיל, זה כמו להיות על סמים קשים, יש לך אדרנלין מטורף בגוף ודופק במוח. אתה מדבר הרבה, עובר מנושא לנושא ועם הזמן אתה הופך להיות לא ברור לאנשים, התקשורת שלך נהיית לקויה, אתה מתחיל להזות. התחלתי להאמין שאני מקבל מסרים מאלוהים, התחלתי להאמין שאני משיחי. אתה ממש חי בדבר הזה".
תן לי דוגמה.
"הלכתי ברחוב, ראיתי שלט שכתוב עליו 'אתה ענק' וחשבתי שהוא נכתב בשבילי. הייתי בטוח שאני הכי חכם בעולם, הייתי בטוח שביבי יודע מי אני, שאני מרגיש אנשים".
הייתי בטוח שאני איזה נביא
אחרי שנים ששמר על פרופיל נמוך וכמעט שלא שחרר מוזיקה חדשה, כעת גדג' (26) מוציא שיר חדש, "משוגע", שעוסק בהתמודדויות הנפשיות של השנים האחרונות. "בין האשפוזים והפסיכוזות עדיין הייתי ממשיך ללכת לאולפן, הייתי מצליח להתייצב באיזשהו אופן ומתעסק במוזיקה, אבל לא הוצאתי כלום שלוש שנים. ב'משוגע' אני שר את נבכי נשמתי על מה עברתי ומה חוויתי כבן אדם שמאבד את השפיות שלו. השיר הזה באיזשהו אופן מרפא אותי ועושה לי מאוד טוב".
לא היה חשש להוציא דווקא את השיר הזה בתחילת הקאמבק?
"לא, זה שיר שאני מאמין בו ואוהב אותו. זה מדבר על כל הדברים שעברתי בשגעת שלי, כשאיבדתי את השפיות שלי".
חמש שנים נמשך המשבר של גדג', שתחילתו ברגע שבו חווה את הפסיכוזה הראשונה שלו על סט הסרט "פול גז" שביים קובי מחט. "התחלתי להזות. כל מי שדיבר איתי, הייתי נעצר על האות הראשונה של המילה הראשונה שהוא אמר לי והייתי מתחיל לפרשן אותה ולהיכנס לעולמות של דמיונות ופירושים מיסטיים. הייתי נסער מזה, עמדתי בחוץ, הסתכלתי על השמש למשך איזה 30 שניות, ממש שרפתי את העיניים, ואז התחלתי לצעוק על כל מי שהיה שם. הייתה לי התפרצות זעם, אבל הרגשתי שלא אני מדבר, הייתי בטוח שאני איזה נביא".
מה צעקת?
"בדיעבד צעקתי עליהם את כל החרדות והדיכאונות שהיו לי, רק באופן מופשט. צעקתי עליהם: 'יא בני זונות, לא נמאס לכם להתנהג ככה אחד לשני ולשקר כל היום אחד לשני? לא נמאס לכם שאתם נראים ככה?'. ואז נרגעתי קצת, קובי הגיע אליי ואני זוכר שהוא אמר לי: 'נדב, אתה צריך ללכת עכשיו'. בזמן הזה אני בכלל בדמיונות, בפסיכוזה. התחלתי לפחד פחד שלא הרגשתי בחיים ובכיתי. אני חושב שקובי הבין שאני לא בשפיות והכיל אותי, אבל אז ניסו להכניס אותי לרכב בכוח. היו מסביב מלא אנשים שניסו לדבר איתי ולהרגיע אותי, אבל זה רק הכניס אותי עוד יותר ללחץ. האמנתי שכולם רוצים להרוג אותי, התפרעתי, ואני בחור גדול, אז הזמינו לי אמבולנס. בחיים שלי לא פחדתי ככה. אני רואה המון אנשים שמחזיקים אותי ומנסים להכניס אותי לאמבולנס, ואני מתנגד ומשתולל. הרדימו אותי והתעוררתי בבית חולים בירושלים, קשור למיטה, לידי אמא שלי עם פרצוף מודאג. היא ממש התעקשה שלא יאשפזו אותי ולקחה אותי לבית שלה".
למה היא התעקשה שלא תתאשפז?
"היא פחדה, היא לא הכירה מה זה, מי יודע מה זה בריאות הנפש? היא גם פחדה על השם שלי, שדברים ידלפו החוצה. היא האמינה שנדב חווה עכשיו משהו רגעי, משבר שיעבור לו, הוא יהיה בסדר. היא לא הבינה את חומרת המצב".
מה היה כשהיית אצלה בבית?
"אני לא באמת זוכר מה היה שם. רק לפני ארבעה שבועות ישבתי עם אמא שלי בים ושיתפתי אותה מה קורה לי כשאני בתוך הפסיכוזה, מה אני מרגיש וחווה, ואז שאלתי אותה מה היה אחרי שהיא שחררה אותי מבית החולים. היא אמרה לי שהייתי אצלה שבועיים וחירבתי לה את הבית. היו לי התקפי זעם".
הייתה גם אלימות?
"לא פיזית, אבל התנהגות אלימה ומפחידה בעיקר. בגלל שהרגשתי שאני משיחי, אם משהו לא היה מתאים לי ואמא שלי הייתה מכעיסה אותי, אז הייתי שופך לה מים בכל הבית. שברתי לה את השיש עם מקל של מטאטא כשחטפתי עצבים. התחרפנתי, איבדתי את זה, לא ישנתי. שבועיים לא ישנתי. הייתי בפיק של הפיק, בדיעבד אמרו לה שיכולתי לחטוף התקף לב. הייתי על מאתיים ואחרי שבועיים באו לקחת אותי משטרה או אמבולנס לבית חולים, אני לא זוכר. אני בפסיכוזה, ואני בטוח שעכשיו סוף-סוף מביאים אותי למקום שאני הולך לפגוש בו את הבן אדם הכי חכם בארץ שהולך להביא אותי למקום של אנשים גאונים. סוף-סוף יביאו אותי לאיפה שמבינים אותי. בפועל, קושרים אותי לכיסא גלגלים, מכניסים אותי למחלקה ואני פשוט נמצא שם וסביבי אנשים שמסתובבים כמו זומבים. אני אומר, 'פאק, איפה אני?'".
גדג' מעיד שגם ברגעים הקשים ביותר נותרה בו ערמומיות שאפשרה לו להשתחרר מאשפוזים שוב ושוב. "באשפוז הזה ישנתי, קמתי בבוקר, נתנו לי כדורים וזריקות וניסו לאפס אותי, אבל כשאתה במאניה יש לך כושר שכנוע, אתה חד, והצלחתי לשכנע את הרופאים שאני בריא. הם שחררו אותי ויצאתי מהאשפוז לבית של אמא שלי, חזרתי לעשן ובום, טריגר, אני משתגע. עוד פעם התקפי זעם, בלגנים, אשפוז. בסך הכל חמישה אשפוזים שאני מצליח לשכנע את הרופאים שאני בריא, וכל פעם אני משתחרר, חוזר לעשן, מפסיק לקחת את הכדורים שלי וחוזר שוב".
איך היו משחררים אותך כל פעם?
"יש פרוטוקולים, היו אומרים, 'הוא לא מסוכן לסביבה, אין לנו מה להחזיק אותו במחלקה סגורה'. דברים כאלה".
הייתי סמרטוט רצפה, דיברתי כמו נרקומן
בין אשפוז אחד לאחר המשיך גדג' להופיע מדי פעם, כולל באירוויזיון שהתקיים בישראל. לדבריו, על הבמה הצליח להסתיר את הסערה שהתחוללה אצלו בפנים. "הבמה זה המקום שלי, זה הבית שלי, על הבמה אני בטוב, אני מצליח לעשות שואו. באירוויזיון שהיה פה בארץ הייתי פסיכוטי בטירוף, הייתי רזה מקל. לא הייתי אוכל, הייתי שותה רק מים. נראיתי כמו דוגמן תחתונים, ועל הבמה הייתי פיקס, אבל מאחורי הקלעים עשיתי פדיחות. אני לא רוצה אפילו לספר מה קרה כי אני קצת מתבייש בזה, אני רק אגיד שהייתי שמח שם, אבל שמח מדי".
איך הדברים לא התפרסמו?
"לא יודע, היו שמועות, אבל זה לא יצא. פורסמה כתבה במאקו שנדב הרביץ לאנשי מקצוע על סט צילומים של סרט, אבל זה לא מה שקרה".
אף פעם לא הרבצת למישהו?
"לא, זה היה מפחיד ומאיים וכן התקרבתי לאמא שלי מאוד או החזקתי לה את היד חזק, אבל לא מעבר. בראש שלי המשפחה שלי זה האויב שלי. הם אלה שמכניסים אותי למקומות החשוכים האלה, לאשפוזים. לא סמכתי עליהם".
גדג' מעיד שחמשת האשפוזים הראשונים, מתוך שמונה שעבר בסך הכל, היו חסרי משמעות עבורו ולא באמת הצליחו לרפא אותו. השינוי התרחש אחרי האשפוז החמישי, כשאחרי המאניה, הגיעה הדפרסיה. בשיאו של הדיכאון, הוא עבד במגוון של עבודות – משיפוצניק בעסק המשפחתי של דודו, דרך מקרין סרטים בקולנוע ועד מוכר בפיצוצייה בנתניה.
"אם במאניה לא ישנתי, אז בדפרסיה ישנתי מלא. לא להצליח להחזיק שגרה, לא היה לי כוח לעשות שום דבר, הייתי סמרטוט רצפה. ניסיתי לחזור להקליט באולפן ובמקביל עבדתי כמקרין בסינמה סיטי, חשבתי שאני אפגוש אנשים חדשים ואפתח את התקשורת החברתית שלי שנפגעה. זה לא עבד. אחר כך הלכתי לעבוד בפיצוצייה בנתניה, איפה שגדלתי ואיפה שכולם מכירים ואוהבים אותי. העברתי את הזמן מעבודה לעבודה, הייתי נקי והקפדתי על הכדורים. אפשר להגיד שהבנתי את מצבי, מה זה הבנתי? נכנעתי. באותה תקופה, לפני שנתיים וחצי בערך, יצאתי עם חברים לשלוותה ושם הכרתי את בת הזוג האחרונה שלי, מאיה חיזמי. התקדמנו בקשר ועברנו לגור אצל אבא שלה, ועם הזמן חזרתי לעשן איתה, לפאן ולאווירה".
המשכת לקחת את הכדורים?
"לא. הפסקתי לקחת את הכדורים והצלחתי להחזיק מעמד, אבל אז הגיע איזה שבוע שנכנסתי לספידים. באותו שבוע היו לי מלא מטלות, עבדתי על הפקת מופע עם בחור משיקגו ותכננתי לקנות רכב. שוב לא ישנתי לילות שלמים ועישנתי, אבל זה לא הדליק לי נורה אדומה. אני מתפקד וממלא את המטלות שלי, אבל במקביל מתחיל להיכנס לדמיונות ומתחיל להרגיש את התחושות הפיזיות שאני כבר מכיר, את האדרנלין הדחוס הזה. ואז היה איזה רגע שאני ומאיה במרפסת, מתווכחים בינינו, ופתאום מאיה אומרת לי, 'נדב, אני לא מבינה אותך'. אז הבנתי שזה חוזר, הסתכלתי עליה ואמרתי, 'מאיה, אני לא בטוב, אני צריך כדור, זריקה או אשפוז'. ככה התחיל האשפוז השישי שלי, שנגמר בחודש ינואר 2023. מאז אני נקי, אני לא מעשן, אני על כדורים, אני מטופל".
אז למה היו אשפוזים שבע ושמונה?
"מאיה ואני עברנו לגור ביחד ולאט-לאט עם הזמן הפסקתי ללכת למעקב, יצאתי מאיזון. חטפתי עוד פסיכוזה ומאיה הייתה שם, היא ניסתה להדליק לי נורות ולאותת לי, אבל הייתי עקשן. ואז היה לי איתה אותו דפוס שהיה לי עם המשפחה שלי, חשבתי שהיא לרעתי, לא סמכתי עליה. היו לי התקפי זעם כלפיה, עשיתי דברים איומים. נכנסתי לאשפוז ואמרתי לרופאים שלא ייתנו לה לבוא לבקר אותי או לדבר איתי. היא ניסתה וניסתה, ואני חסמתי אותה".
היא נשארה לידך כל התקופה הזאת?
"כן, היא מלכה, אבל כשסיימתי את האשפוז לא חזרתי לדירה המשותפת. הלכתי לבית של אמא שלי, מאיה נשארה בדירה לבד והייתה לי דפרסיה מטורפת. לא הצלחתי לרומם את הקשר ונפרדנו, שזה הכי באסה בעולם. איבדתי אותה בגלל המחלה. החלטתי שאני מנסה לאושש את עצמי מהדפרסיה, אז ביקשתי מאמא שלי שתסדר לי עבודה אצל מיכאל, הבוס שלה במכולת. הוא סידר אותי, אבל בגלל הדפרסיה איחרתי כל יום לעבודה. למרות זאת הוא היה הכי גבר איתי בעולם ונתן לי מחמאות. הוא הרים אותי ועזר לי להתקדם, לחתום על חוזה חדש במוזיקה ולמצוא את השותף המקצועי החדש שלי, דור".
בשנים האחרונות היה גדג' חתום על חוזה עם חברת התקליטים NMC, אבל הקשר המקצועי לא צלח מסיבות ברורות. "נכנסתי לאשפוזים ויצאתי מהם, היינו מניעים פרויקט ואז חוזרים אחורה. אני מבין שקצת ירדה להם המוטיבציה, וזה באסה. איבדתי חוזה, איבדתי בת זוג, אבל ראיתי את האור כי מצאתי שותף חדש ועשיתי מאמצים לצאת מהדפרסיה ולעבוד. בתקופה הזו היה לי קושי פיזי, לפעמים לא הצלחתי בכלל לשיר. בקוקטייל התרופות שקיבלתי הייתה זריקה שתופעות הלוואי שלה היא לתפוס לך את השרירים, וזה גרם לזה שהייתי הולך כמו רובוט, היה לי קשה בדיקציה, הייתי מדבר כמו נרקומן, לא שרתי איזה שנתיים".
מה עושים במצב כזה?
"החלטתי ללכת לפסיכיאטר שלי ולשתף אותו. אמרתי לו, 'אסף, אני צריך שתהיה השותף שלי, אני היום מתקדם, אני נלחם בדפרסיה, אבל אני לא מצליח לשיר. אני לא יכול לחזור ככה, מה אני עושה?'. הוא הסביר לי שזה בגלל הזריקה ושהוא מחליף לי אותה בכדור, אבל שיש לי אחריות לקחת אותו. לא עבר שבוע מהמעבר לכדורים וחזרתי לעצמי. וזהו, אני מאוזן כבר יותר משנה. אומנם הרבה מהשנה הזאת הייתי בדפרסיה והייתי סמרטוט רצפה, אבל הייתי מאוזן כבר במחשבה, בהלך הרוח, מחובר למציאות ולמה שקורה סביבי".
מתי היה הרגע שהבנת שאתה מספיק חזק, יציב ומאוזן בשביל לחזור?
"מהרגע שהחליפו לי את הזריקה בכדור. אמרתי לעצמי, 'אתה רק צריך לעבוד קשה, ואתה יכול לעשות הכל'".
אז למה זה קרה רק עכשיו בעצם?
"כי אין לחץ. זה כמו שתציירי ציור, תגידי 'סיימתי', ואז תגידי 'לא, אני אסתכל עליו עוד קצת'. סידרתי את עצמי, התארגנתי".
אני פה לטווח הארוך
בחודש שעבר פרסם גדג' פוסט חשוף באינסטגרם ובו תיאר את מה שעבר עליו בשנים האחרונות. "אחרי לופ של חמש שנים, איבוד של הבחנה ואבחנה של מה מציאות ודמיון, השלמה עם הכותרת של מחלה, מאניה דפרסיה, פסיכוזות, מוסדות סגורים, אשפוזים בכפייה, שגעת שהמוח והגוף שלך פיזית מאבדים שליטה ובוגדים בך, ושבתוך כל זה נשארת בך טיפת שפיות, שאתה זוכר מי אתה ומה אתה ואתה מת לחזור לחיים שהיו לך אבל אתה פשוט לא מצליח לצאת מהלופ, אני כאן", הוא כתב.
לא חששת לפרסם את זה?
"לא. לקח לי בדיוק שנייה לכתוב את זה כי אני שלם עם עצמי היום, למדתי את עצמי מכל הזוויות. את יודעת כמה אשפוזים לקח לי להבין שאני בבית חולים לחולי נפש? אני יודע שלא המצאתי את הגלגל, אבל הגלגל הזה, אף אחד לא מכיר אותו, ואם אני הולך לדבר על זה במוזיקה שלי, אז למה שאני גם לא אדברר את זה בלי קשר?".
אז אתה לא מתבייש.
"לא, אני ועוד אנשים שיש להם מחלות נפש כרוניות ניקח כדורים ונהיה מאוזנים. לכוכב שאני מעריץ, כריס בראון, יש מאניה דפרסיה, לסלינה גומז יש מאניה דפרסיה, לעוד מלא יש מאניה דפרסיה, זה לא אמור להפחיד. ברגע שאפשרתי לעצמי לגשת לפסיכיאטר שלי ולהגיד לו בדיוק מה אני חווה כדי שיתקן אותי, זה עזר לי".
קיבלת אחריות.
"נכון, אבל כל מקרה לגופו. יש לי חבר שהיה איתי באשפוז ששינה את החיים שלו ב-180 מעלות. היום הוא מדריך צלילה, עושה ספורט ונמצא בכושר מטורף, הוא לא לוקח כדורים, והוא בסדר. אני אחרי שמונה פסיכוזות ולעומתו אני משובש, אני צריך את הכדורים. פעם אחת יצאתי עם חברים, שכחתי לקחת את הכדורים, זה היה פסיכולוגי, אני בטוח, אבל התחלתי להרגיש קצת את הסטרס".
בעבר, בילדות, בשום שלב בחיים לא היו סימנים מקדימים לדבר הזה?
"הייתי פיקס".
אתה חושב שאולי כל זה נגרם מהסטרס של להפוך לכוכב גדול בגיל צעיר?
"לא, זה לא קשור. הסטרס היה מזה שאין לי עבודה ופרנסה, ומהתחושה שאין לי חברים ושאני לבד".
והחשיפה הזאת, התהילה, הציפייה ממך, זה לא משהו שגם הכניס סטרס לחיים שלך?
"לא, זה לא מעניין אותי. ברור שאני עושה את זה בין היתר בשביל כפיים, אבל הפלז'ר שלי זה להיות באולפן וליצור שיר חדש. התהילה זה לא הדבר שמעניין אותי".
יש פחד ששוב יקרה לך משהו?
"לא, בגלל שיש לי ניסיון של שמונה פעמים, אני יודע שבשנייה שקצת אצא מאיזון, אשים לב לזה וישר אפנה לפסיכיאטר שלי".
היה לך ניסיון לקאמבק כבר לפני שלוש שנים. מה שונה הפעם?
"אני מאוזן, אני שלם, אז לא ידעתי שאני לא מאוזן".
יש פחד שהסינגל לא יצליח?
"לא, כי אני לא מפתח ציפיות. ברור שאני רוצה שהוא יצליח, אבל אני לא תולה את הקריירה שלי בשיר אחד, אני פה לטווח הארוך. אני רוצה לייצג את ה-R&B הישראלי, וזו עבודה קשה. אני מוכן לזה. בא לי שיהיה לי את הקהל שלי, בא לי שאנשים יחוו חוויות עם המוזיקה שלי, שיתמלאו מהמוזיקה שלי, שייהנו איתה, שיעשו איתה דברים. לא בא לי להגיד סתם 'בא לי להצליח', בא לי שיהיו לי הקהל שלי והמוזיקה שלי".
למה לא להגיד "בא לי להצליח"?
"בא לי להצליח, אבל אני יותר מעוניין לעשות את האומנות שלי".
אתה לא מונע מתהילה וכסף בכלל?
"לא. זה תמיד נחמד, אבל טוב לי היום. אני לא מתפרנס ואני בטוב, אז כסף זאת לא הבעיה. כסף, כשאין, הולכים להביא אותו. גם לפני שעבדתי במוזיקה עבדתי בים, באולמות אירועים כמלצר, במלא דברים. אני רגיל לעבוד, גם בין האשפוזים עבדתי. זה לא החזיק מעמד, אבל עשיתי מה שיכולתי".
הסביבה הקרובה שלך בעד הקאמבק?
"הם מבינים שזה אני. הם יודעים שזה מה שאני הולך לעשות כל החיים ושאני אלחם על זה בשיניים".
איך אתה מסכם את השנים שעברו עליך?
"'כל המרחק הזה עשה אותי משוגע'. זו שורה מהשיר".
כל המרחק ממה?
"מהכל. זו הכמיהה להיות קרוב לכל הדברים שאתה רוצה לעצמך ואתה רחוק מהם: משפחה, חברים, מוזיקה. זה הניסיון שהביא לי אלוהים, יש עליות וירידות בחיים, ולי הייתה התרחקות, כמו איש עסקים שמצליח ואז פתאום פחות הולך לו, פחות הלך לי. הייתה לי פחות עשייה, חברים או משפחה כמו שהייתי רוצה שיהיו לי. ככה זה החיים, אתה מתרחק ומתקרב כל הזמן והיום אני שלם יותר, בריא יותר, נכון יותר, מאוזן".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: יורה בורמטנוב | איפור: קימי סבג | הפקה: טל פוליטי
תגובות