פרנק פאריאן, המפיק שעמד מאחורי כמה מההרכבים האירופאיים הכי מצליחים של שנות ה-70 וה-80, הלך לעולמו בגיל 82. פאריאן נודע, לחיוב וגם לשמצה, בתור המפיק המוזיקלי שעמד מאחורי "בוני אם" ו"מילי ונילי" - הרכבים שזכו לכמות אדירה של להיטים בשנות השבעים והשמונים, אבל גם עוררו סערה: ה'זמרים' וה'זמרות' שעמדו על הבמה לא היו אלו ששרו בהקלטות האולפן, והיו בעיקר פרצופים יפים שיודעים לזוז.
פאריאן הלך לעולמו בשיבה טובה, מוקף בבני משפחתו. פאריאן נולד בגרמניה וזכה להצלחה במולדתו בשנות השבעים, אבל ההצלחה הראשונה שלו מחוץ לגבולות גרמניה הגיעה תחת שם אחר. ב-1975 שיחרר שיר בשם Baby Do You Wanna Bump ובחר בכינוי "Boney M.". הקול העמוק שמופיע בשיר, ובלהיטים רבים אחרים של הלהקה לאורך השנים, שייך למעשה לפאריאן.
השיר תפס תאוצה והפך ללהיט באירופה, ופאריאן החליט להעסיק חבורת מופיעים כדי לעזור לו לקדם את השיר בהופעות טלוויזיוניות. החבורה שנבחרה הפכה להיות מזוהה עם השנים בתור להקת בוני אם, שאחראית על קלאסיקות של דיסקו כמו "דדי קול", "רספוטין", "סאני" ו"ריברז אוף בבילון" - אבל למעשה, רביעיית ה'זמרים' הקאריביים לא הקליטו כלל את שירי הלהקה, אותם הקליט פאריאן בעצמו יחד עם נגני וזמרי אולפן אלמונים.
העובדה שחברי "בוני אם" הם לא הזמרים ה"אמיתיים" לא עוררה סערה: היה מדובר בפרקטיקה מוכרת ונפוצה בלהיטי הדיסקו של שנות השבעים. אבל כשפאריאן ניסה לעשות את אותו הטריק בסוף שנות השמונים, הדבר הפך לשערורייה של ממש. פאריאן גילה שני צעירים במינכן, גרמניה: רוב פילאטוס ופבריס מורוואן. השניים ניסו להצליח בתור רקדנים וזמרים, והתחברו בגלל חוויותיהם המשותפות כצעירים שחורים בעיר אירופאית.
פאריאן התרשם מהופעתם החיצונית וכישורי הריקוד שלהם, אבל מהשירה שלהם - פחות. הוא החתים אותם על חוזה שאת תנאיו לא הבינו, שאיפשר לו להשתמש בדמותם ולהקליט, בפועל, בעצמו, שירים שהם ישווקו - כפי שעשה עם להקת "בוני אם". לפרויקט החדש שלו קרא "מילי ונילי". השיר הראשון שלהם, Girl You Know It's True, הפך ללהיט ענק ברחבי העולם.
פילאטוס ומורוואן הבינו במהרה שלעולם לא יזכו לשיר בשיר של "מילי ונילי", אבל פאריאן אמר להם, לדבריהם: "זה מאוחר מדי, אתם חייבים לרוץ עם זה. אל תדאגו, אף אחד לא יגלה את האמת". אבל סופו של שקר להתגלות, ב-1989 במהלך הופעה, הפלייבק של הלהקה נתקע ופילאטוס ברח מהבמה. החשדות הלכו וגברו, וב-1990 הודה פאריאן כי שני הצעירים שהפכו לפניה של הלהקה כלל לא שרים את שיריה. הדבר עורר סערה, והם נאלצו להחזיר את פרס הגראמי בו זכו.
שני הצעירים תקפו את פאריאן בחריפות: "השנתיים האחרונות של חיינו היו סיוט מוחלט. נאלצנו לשקר לכולם. אנחנו זמרים אמיתיים, אבל פרנק פאריאן המטורף הזה לא נתן לנו להביע את עצמנו", אמר אחד מהם בראיון. בהמשך שנות התשעים הם ניסו את מזלם שוב כצמד זמרים, הפעם באמת - אבל נכשלנו כישלון חרוץ, עם אלבום שמכר 2,000 עותקים בקושי.
פאריאן יצא מפרשת "מילי ונילי" יחסית ללא פגע, והמשיך להפיק הרכבי יורודאנס שזכו להצלחה: La Bouche, עם להיטי הענק Be My Lover ו-Sweet Dreams ו-No Mercy עם הלהיט Where Do You Go. אמנם הוא דמות שערורייתית שעוררה את זעמם של רבים ופגעה באחרים, אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא אחראי לכמה מלהיטי הפופ הגדולים והנצחיים של העשורים האחרונים. יהי זכרו ברוך.