ה-11 בפברואר היה אמור להיות היום הגדול של זמר האר אנד בי אשר, שהופיע במופע המחצית היוקרתי בסופרבול - אבל בדיעבד, הוא היה היום הגדול של ביונסה. במהלך פרסומת בה השתתפה בסופרבול, חשפה ביונסה כי היא משחררת שני שירים חדשים ומוציאה אלבום חדש - ולא סתם: אלבום קאנטרי. המוזיקאית המצליחה בעולם כרגע, כוכבת פופ שחורה, משחררת אלבום שמתמקד בז'אנר שמזוהה עם הימין הלבן והשמרני בארה"ב - זו הצהרה, והכותרות לא הפסיקו להגיע בחודש וחצי לאחר מכן. בסוף השבוע האחרון, זה סוף סוף קרה: Cowboy Carter, האלבום השמיני של ביונסה, יצא לאוויר העולם.
אז מה האלבום הזה כולל בתכל'ס, אם מנסים להסתכל מבעד לעננת ההייפ? בשבועות שלפני יציאת האלבום הצהירה ביונסה: "זה לא אלבום קאנטרי - זה אלבום של ביונסה". אבל בהחלט מדובר באלבום קאנטרי. גם אם ברגעים מסוימים הוא גולש למחוזות האר אנד בי וההיפ הופ שביונסה שוהה בהם בדרך כלל, מדובר באלבום קאנטרי לחלוטין, עם צליל של גיטרה אקוסטית שמככב ברוב השירים והרמוניות קלאסיות בין ביונסה לזמרי הליווי שלה.
מדובר באלבום מאוד ארוך: 78 דקות, כשמתוך 27 השירים וקטעי המעבר שבו, שניים הם גרסאות כיסוי: אחת ל-Blackbird של הביטלס ואחת לקלאסיקה של ז'אנר הקאנטרי: "ג'ולין" של דולי פרטון. הגרסה של ביונסה ל"ג'ולין" היא אולי החלק השערורייתי ביותר באלבום: בשיר המקורי של פרטון, הזמרת שרה, מבקשת, מתחננת לבחורה יפה בשם ג'ולין שלא תגנוב את בעלה, והטון נע בין פחד וייאוש לבין הערצה.
לביונסה, כמובן, האטיטיוד הזה לא מתאים, והיא צריכה להראות שהיא הבוס - אז ב"ג'ולין" שלה היא מאיימת על הבחורה היפה באופן חד משמעי: "אני מזהירה אותך, אל תנסי לקחת לי את הגבר", שרה ביונסה, "את יפה, אבל צריך יותר מיופי בשביל לעמוד בין גבר והמשפחה שלו". התוצאה, בכנות, קצת מביכה: למה לקחת שיר יפהפה וייחודי כמו "ג'ולין" המופתי של פרטון ולהפוך אותו להמנון "העצמה" בשקל? הבנו, את ביונסה - את לא לוקחת חרא מאף אחד. בואי נתקדם.
גם הגרסה של ביונסה לשיר העדין של הביטלס מאכזבת. למרבה המזל, ב-Blackbird היא לא משנה את מילות השיר - אבל כאן הבעיה היא דווקא ההיפך, ההיצמדות למקור. ביונסה משתמשת בקטע המוזיקלי המקורי של הביטלס ושרה "מעליו". אמנם ההרמוניה שלה יחד עם מספר זמרות ליווי היא מקסימה - אבל אני די בטוח שהיא יכולה להרשות לעצמה קטע ליווי משלה לשיר הזה. זה לא מרגיש כמו בחירה פוסט מודרניסטית - סתם כמו עצלנות.
עוד רגע בולט באלבום, דווקא לטובה, הוא II Most Wanted, דואט של ביונסה עם לא אחרת מאשר מיילי סיירוס. השילוב נשמע טבעי בהקשר של האלבום: סיירוס היא בת לאצולת קאנטרי, בתו של הזמר המצליח בילי ריי סיירוס, והז'אנר רחוק מלהיות זר לה. שיתוף הפעולה בין השתיים הוא דואט אמיתי וקרוב, "כמו של פעם": לא שיר בו אמן מתארח למשך 30 שניות כדי שיוכלו להדביק את השם שלו בקרדיטים. שתי הזמרות שרות יחדיו לאורך כל הדרך - והתוצאה היא אחד ההיילייטס של האלבום.
אם כבר מדברים על אצולת קאנטרי - מיילי סיירוס היא ממש לא היחידה. מעבר לקאבר של "ג'ולין", ביונסה גייסה לאלבום החדש גם את דולי פרטון בעצמה לקטעי המעבר באלבום. הקונספט הוא ששירי האלבום כולם מככבים בתחנת רדיו פיקטיבית בשם KNTRY (קאנטרי) רדיו. בין המגישים: פרטון וגם הזמר האגדי ווילי נלסון בן ה-90. זו לא רחקה דחקה וקונספט חביב לאלבום: ביונסה רוצה להגיד - "תראו, האצולה של הז'אנר 'חתמה' עליי. אני אחת מהחבר'ה".
בסך הכל, "קאובוי קרטר" כולל מספר לא רע של שירים לא רעים - אולי חמישה או שישה מתוכם - אבל למה, למען השם, למה אמנים מרגישים צורך להקליט בימינו אלבומים של 78 דקות? אפילו לאלבום הלבן של הביטלס, בו הופיע Blackbird לראשונה, לא הייתה זכות אמיתית להיות כל כך ארוך, באורך 93 דקות. ובאופן כללי - כמעט כל אלבום סביר באורך 70 דקות ומעלה יכול להיות אלבום מעולה באורך 40 דקות, והחדש של ביונסה לא חורג מהכלל הזה.
מבקרים ומעריצים שמצדדים באלבום מכריזים כי הוא "פתח דיון" על ההשתתפות של אמנים שחורים בז'אנר הקאנטרי בארצות הברית - ז'אנר שלמוזיקאים שחורים יש חלק בלתי נפרד ביצירתו אי שם בשלהי המאה ה-19, אבל שנחשב לנחלת האדם הלבן בשנים שמאז. אבל האמת היא שהאלבום החדש של ביונסה, כמו תמיד - בעיקר ייצר דיון בנושא ביונסה עצמה. אולי ביונסה צדקה - זה לא אלבום קאנטרי. זה אלבום ביונסה. לא בטוח שזה דבר טוב.