אחרי חגיגות פורים, שהיו שיא התחייה מחדש של חיי הלילה אחרי אירועי 7 באוקטובר, השבוע "חגגו" ברחבי הארץ את יום העצמאות. אולי אלו החדשות הקשות שאנחנו מקבלים מדי בוקר מאז הכניסה לרפיח, אולי זו תחושת האחדות שנעלמה כלא הייתה ואולי העובדה ש-132 חטופים ישראליים עדיין בעזה - אחה לא היו חגיגות עצמאות שמחות, אך חשובות.
השוני מפורים מתבטא לא רק בתחושות, אלא ממש במספרים: אם פורים היה התפוצצות מוחלטת של חיי לילה עם עשרות מסיבות שהיו סולדאאוט, עצמאות היה בסימן ביטולים של אירועים גדולים, שלא הצליחו למכור מספיק כרטיסים, ובסימן חזרה לשגרה של המשטרה שזה אף פעם לא סימן טוב.
כמו בימים שלפני 7 באוקטובר, המשטרה לא שמרה על האירועים אלא בעיקר הפריעה. את אירוע הענק באקספו תל אביב עיכבו במספר שעות (אז מה אם יש אלפי בליינים שמחכים?) ואירוע אחר בקרקס שפיטו ברמת גן ביטלו בטענה ל"דוחק", כי למה לעשות את העבודה המוטלת עליהם אם אפשר פשוט לסגור אירוע ולפגוע בבליינים והמפיקים?
אז מה בכל זאת עבד? בחג הזה ראינו טפטופים של אומני חו"ל אמיצים שהגיעו לישראל, למרות כל האיומים. שמות כמו טצ'ויושי סוזוקי ושקאטה בטראנס מצד וכמו אהרון סביליה בטכנו (שמפיקי האירוע Afrodise עשו מאמץ כביר כדי להנחית, חרף איומי ה-BDS) היו מספיק אמיצים להגיע לכאן גם בזמנים האלה, וזה משהו שלגמרי ראוי להערכה ובעיקר מעודד להמשך. עצמאות הזה (ברובו) היה בסימן של אירועים קטנים: קלאבים, אירועי קמפים של המידברן (שייצא לדרך בחודש הבא) ואירועים קהילתיים אחרים הכתיבו את הטון, עם יוצא דופן אחד: פסטיבל סונאר.
מארגני הפסטיבל (טל פנחס, מייסון ממדוב ויונתן בלילטי), שהתקיים ביום העצמאות לקחו סיכון כלכלי גדול והימרו על כך שיצליחו להביא אלפי אנשים לפארק אריאל שרון – וזה לגמרי השתלם. האירוע עבר חלק מבחינה אבטחתית (אשכרה הישג במציאות שלנו) והביא, על פי הערכת, בין 7,000 ל-8,000 בליינים ליהנות מליינאפ טכנואידי כחול-לבן.
מיטה גאמי ואדם טן, שהפכו לשגרירים המובילים בסצנה, ניגנו יחד ולחוד באירוע וסיפקו סטים פשוט מפעימים, ורסטיליים, מוקפדים ולא מתפשרים - שמורכבים כמעט במלואם ממוזיקה מקורית. בקצב ההתקדמות המטאורית שלהם ועם האיכויות המוזיקליות, לא רחוק היום שהם יהפכו לכוכבי ענק גם בעולם.
ולמרות כל המחמאות, קשה לומר שזה היה חג שמח. בניגוד לפורים, החגיגות היו יחסית עצורות והתחושה הכללית הייתה שאנחנו רק מציינים את יום העצמאות ולא חוגגים אותו. מחווה קטנה של אדם טן ומיטה גאמי, ששמו על האוזניות שלהם סיכת חטופים, הזכירה לכולנו גם בשיא החגיגות את העובדה החשוב - אין לנו באמת עצמאות כש-132 אחים ואחיות שלנו עדיין נמצאים בגיהינום.
ונסיים דווקא במשהו אופטימי. בחג הזה, ומתחת לרדאר, שבט הנובה חזר לרקוד באירוע Tribe of Nova. אלפיים הכרטיסים נתרמו לניצולי הטבח ברעים. "זה האירוע הכי מרגש שיצא לנו להפיק אי פעם. לראות את כולם ברחבה וליצור את האנרגיה שיצרתם ביחד, המשפחה שהשבט שלנו הפך לה, זה משהו שלא כל אחד זוכה לחוות", אמר בסיום נימרוד ארנין, ממארגני הנובה.
ארנין המשיך בדמעות: "אני רוצה להגיד לכם המון תודה. אני מבקש שאחרי האירוע תחשבו איזה דברים טובים אתם לוקחים מכאן ואיך אתם לוקחים מכאן ומעבירים את זה הלאה. אל בגלל שזה כיף להגיד את זה או שזה מגניב, אלא כי אני מאמין שרק האור יגביר על החושך ואם נדע להעצים את האור – אנחנו נהיה יותר חזקים ביחד וזה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו עושים את זה כדי שאף פעם לא ישכחו את מה שעברנו, שאף אחד בעולם לא ישכח את זה ושהזיכרון של 402 היקירים שאיבדנו ישמר לעד", סיכם ארנין, שסיים עם תפילה לחזרתם של החטופים.
החזרה הזו של שבט הנובה לרחבה אחרי הזוועות שהם עברו, דווקא ביום העצמאות – היא ניצחון גדול והדבר הכי חיובי שהיה בחג הלא פשוט שעברנו. מפגן העוצמה שהם מתכננים ביוני (כשכל ההכנסות יתרמו לנפגעי הנובה ולמטה משפחות החטופים) יכול להיות האירוע הכי שמח שהיה כאן – אם רק נזכה לחגוג אותו כשהחטופים שלנו כבר בבית.