11 מתוך 20 השירים של פאר טסי ב"רדיו שטח 2" נכנסו השבוע להיטליסט - מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל. זה כמובן עוד לא מעיד על ההצלחה המסחרית של הפרויקט לאורך זמן, אבל זה כן מעיד על רמת העניין שיש לציבור במוזיקה של טסי. במיוחד אחרי ש"רדיו שטח" הראשון, שכלל את "אהבה חולה" (מקום ראשון בהיטליסט), "38" ו"לאט לאט לאט", סחף את המדינה והחזיר אותו ללב המיינסטרים.
רבים מנסים להשוות את טסי לעידן רייכל או לשלמה ארצי כסמל לקונצנזוס של איכות. כן, יש דמיון בחלק מהשירים - בין אם ללחנים של רייכל ("מה יהיה מחר") או לכתיבה של ארצי ("יוני"), אבל ההשוואה הזאת עושה לו עוול. עם כל הכבוד, הוא חווה משבר מקצועי שהם לא חוו מעולם. היו שנים שטסי היה בבחינת פרסונה נון גרטה, בזמן שארצי ורייכל מאז ומעולם זכו לחיבוק מהתקשורת. את טסי ניסו להוכיח כזמר של שיר אחד (כתב של החדשות פיזית הלך איתו ברחוב ושאל ילדים איזה שירים שלו הם מכירים). ואז, עם שלשה מהחצי, הוא שחרר את "רדיו שטח" והכריח את כולם להתעלף ממנו. עכשיו עושה רושם שאנחנו בדרך למשחק השני בסדרה.
טסי מוכיח שוב שהוא יודע לצלול עמוק ולהביא אלבום עם שירים. לא להיטים - כלומר שירים שמופקים מראש בנוסחתיות בשביל להצליח במצעדים. פשוט שירים. כאלה שאפשר (ורצוי) לשמוע באוזניות (לפי הסדר). אין גימיקים, אין טרנדים, יש אוסף של סיפורים. פעם זה "יוני" על החבר שנפל בקרב, ופעם זה "המדומיין" על זה שהתעקש לשחק כדורסל בבית ספר ולרדוף אחרי החלום של המוזיקה.
נכון לעכשיו הוא כנראה האמן הכי "חריג" שיש לנו היום במיינסטרים. זה לא שהוא עושה מוזיקת אינדי והתפרסם בטעות, אלא כי הוא בוחר לפעול אחרת מכל השאר. בזמן שאמנים מהז'אנר הים תיכוני מקפידים להחביא את הסיגריות שלהם, הוא שם תמונה שלו עם סיגריה ביד כעטיפת האלבום. לא כי זה מגניב, אלא כי הוא רוצה להגיד משהו. גם בעטיפה, הוא אמן.
רוב האמנים, ולא רק מהז'אנר, נלחמים על תשומת לב של עשרים שניות בסרטוני טיקטוק. אין מקום לזלזל במי שמשתמשים בטיקטוק בשביל לקדם את המוזיקה שלהם ועושים מה שצריך בשביל שכמה שיותר אנשים ייחשפו אליהם, אבל אצל טסי לא תמצאו את זה. הוא אפילו לא יוצא לסבב ראיונות (למרות שכולם עומדים בתור בשביל להשיג ממנו ציטוט), או מוציא סינגלים כמקובל. אז הוא פשוט אמר 'עזבו הכל. הנה, קחו, זה מה שיש לי לומר, זה מי שאני היום'.
וזה עובד. לאורך כל האלבום אפשר ללקט שורה פה שורה שם, וללמוד יותר על פאר טסי של היום, כנראה יותר מאשר בכל ראיון שתקראו איתו. אחד השירים המפתיעים הוא "שיר לטל", המוקדש לאשתו, שמתפקדת גם כמנהלת האישית שלו. זה מפתיע כי טסי לא נוטה לחשוף יותר מדי מהחיים המשפחתיים שלו, בטח שלא בראיונות (כי אין כאלה), אבל זו כנראה הדרך המתבקשת ביותר להודות למי שנמצאת לצידך כעשור וחוותה איתך את הפיקים הכי גדולים (הם התחתנו כמעט שנה אחרי ש"דרך השלום" יצא) וגם את המקומות הנמוכים יותר בקריירה.
ולמרות ההצהרה שהוא לא ניסה להביא להיטים, אי אפשר להתעלם מ"רוז" שמתבלט מעל כולם (ולא רק כי הוא הראשון בסדר השירים) וכנראה יהפוך את המדינה בקרוב מאוד. שיר קליט בזכות השם שחוזר בפזמון והשורה: "רוז, אני כותב עלייך שיר ואין לי מה לחרוז". תנו לזה רגע. על הנייר, זה לא שיר שאמור לתפוס באוזניים הישראליות, עם סאונד שמזכיר אפילו קאנטרי לרגעים, אבל לפאר טסי חוקים משלו.
באמת קשה לסכם אלבום של 20 שירים, כי תמיד יהיו כאלה שיתפספסו. יש את "מלודי", ברסלב משוגעים", "סלינה" - כולם מעניינים וכולם נותנים עוד זווית ממנו. בגלל זה צריך להאזין ל"רדיו שטח 2" ברצף, כחוויה אחת. השירים שונים אחד מהשני, אבל בהאזנה רצופה ברור שהם מחוברים. כי ככה זה אלבום.