פאר טסי לא בא לשחק. כבר בשיר הראשון שלו בפארק הירקון הוא שלף את האקדח (והורד) וביצע את "רוז", השיר המוביל מתוך "רדיו שטח 2", האלבום שיצא לאחרונה אחרי שהקודם ריסק את כל התחזיות והחזיר את טסי, שכבר היה כמעט ולא רלוונטי, לאמ-אמא של התודעה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא מופיע בירקון וכנראה שהוא היה צריך לעבור את כל הדרך הזאת בשביל לעשות את זה כמו שצריך. אז למה לא לפתוח עם אחד הלהיטים הגדולים של השנה?
מזג האוויר היה טיפה יותר נוח מזה שהיה לפני שבוע באותו מקום, אצל אושר כהן. טסי בכל זאת הודה "לכל מי שהגיע לפה בחום הזה", ולמעשה לאורך כל ההופעה לא הפסיק להודות "לקהל הכי טוב בחיים האלה". זה הרגיש אמיתי. הוא עשה חתיכת מסע, והם ליוו אותו יד ביד. מתוך 40 אלף האנשים שנכחו בפארק, היו כאלה שזו הייתה הפעם הראשונה שהם רואים אותו בלייב, אבל היו גם כאלה שזו כבר ההופעה השלישית שלהם (הוא שאל, זה לא ניחוש). זה הורגש בעיקר בשירים שנחשבים ל"דיפ קאטס" (ידועים למעריצי הארדקור), כמו "רוח באה הימה", שיצא באיפי "5Seasons" והיה השיר השלישי במופע, או "רוקד עם כאב" שיצא באלבום "כוחה של אהבה" ב-2015 והגיע בהמשך.
זה לא משנה כמה הקהל הזיע, כי טסי הזיע יותר ועשה הכל בשביל לרצות אותם (ספוילר: היה "דרך השלום"). עשרים דקות לתוך ההופעה הוא מבקש את המגבת ולא עוזב אותה לאורך כל הערב - ספק לנגב זיעה, ספק לנגב דמעות. בשלב מסוים היה כבר קשה להבדיל.
הבמה שטסי הופיע עליה לא הייתה מתוחכמת מדי. בדומה לסגנון שהביא איתו ב"רדיו שטח", היא שידרה פשטות, במובן הטוב. שני מסכי ענק בצדדים ועוד אחד במרכז, אליו מחובר משטח של מנורות שעולה ויורד בכל מיני זוויות. אם זה באמת היה תלוי רק בו, גם זה לא היה - רק מיקרופון ורמקולים. מה שכן, המופע התחיל עם אילוסטרציות וידאו AI די גנריות, ובשלב מסוים המסך האמצעי הציג רק צבעים. סגול, אדום-ורוד או ירוק-צהוב. קונספט שעובד עם הנראטיב שבנה: אני פה בשביל המוזיקה, עזבו אתכם מהחארטות. זו אמירה יפה, שהוא גם עומד מאחוריה.
"כל החיים לרקוד ורק לשמוח", הוא צעק למיקרופון והכין את הקהל ל"דפיקות הלב", שיצא אפילו לפני השיר ששינה את החיים שלו. להיט היסטרי שכתב והלחין בעצמו, חשוב מאוד לציין. זכות גדולה נפלה בחלקי לשמוע אותו מבטא את "המווווח" בהגייה הכי תימנית שיכולה להיות, והמשפט שפיזית גדל עליו פה דור: "יודע לבלות, שותה רק וויסקי". לא אשקר, זה די מסקרן לדעת אם קיים בו הרעב להוציא עוד שירים בסגנון (באלבום האחרון היה את "ניגונים" שמזכיר, אבל עם כתיבה שהיא יותר בעולמות של צלילי הכרם/עוד).
כשהקהל התחיל לזוז עם הגב קדימה-אחורה כמו בשעת הנעילה בבית הכנסת, זה היה ברור שמתחיל "אהבה חולה". הכל כבר נאמר על השיר הזה, ובאמת שאין מה להוסיף. תיאלצו רק להאמין שזה נשמע אפילו יותר טוב כשאלפים שואגים את הפזמון. "אם תחכי לי" הגיע אחריו, שיר מעולה שלא זוקפים מספיק לזכותו של טסי כשמדברים על הקריירה שלו (כן, הלחן יווני).
"המדומיין", מאלבום ההמשך של "רדיו שטח", בלט מעל כולם מבחינת הכתיבה שלו. טסי מספר על העקשנות שלו, שבאה לידי ביטוי בתור ילד שרוצה כדורסל וגם בתור זמר שלא מוותר לעצמו ויודע איפה המקום האמיתי שלו. "הוא לא מחפש את הכתר, אם תקשיבו לזמר, תבינו הכל", הוא שר רגע לפני הפזמון האחרון. כאמור, עזבו אתכם, אני פה בשביל המוזיקה. זו הייתה הפעם הראשונה שהקהל מחא כפיים בסיום של שיר.
לאורך כל ההופעה נזרקו דגלי יחידות צה"ל שמעוטרים בשמות ופרצופים של לוחמים שנפלו בקרב, כנראה, בשנה האחרונה. אפילו בשיר השמח "היי מאמא", טסי דואג להרים כל דגל שנזרק לעברו ולהניף אותו מספיק זמן שהצלם יוכל להתמקד בתמונה ובשם. רגע לפני שביצע את 38, אחרי שגם ככה כבר דמע כשהודה בפעם המאה לקהל, הוא פרש את הדגל עם הכיתוב כלפיו כדי להסתכל, ואז נשבר. הוא חזר אחורה לקחת אוויר והתחיל עם הביצוע: "ויש מקום ויש עוד זמן, ויש עתיד ויש עבר, השורשים יהיו לעץ, המנגינות כמו נר דולק, ויש ימים, המוזיקה לימדה אותי, זו רק תקופה, שלושים ושמונה ועוד קצת". רוק אצטדיונים שהוציא מהקהל כפיים בפעם השנייה.
זה מוזר, אבל מרוב שטסי מצליח לרגש בשירים שמספרים סיפורים כל כך יפים, אפשר בטעות לשכוח שמדובר גם בזמר על, שכל אדם שאי פעם נגע במיקרופון היה רוצה נגיעה ממיתרי הקול שלו. לא ברור איך מישהו יכול להירגע כשמגיעה השורה שמצטטת את "סלינה" גומז, והוא פותח מבערים, בטח כשברקע הנגינה של הלהקה רק מתדלקת אותו.
אבל אותו קהל היה מחסל אותו אם היה מוותר על "דרך השלום", שיר שכבר הפך לקללה במובן מסוים (כן, יש דבר כזה להיט גדול מדי). אבל הוא לא ויתר. כן, זה הרגיש כמו "המוכר והאהוב" ואפילו כבר כמעט נוסטלגי. עבר כמעט עשור מאז שיצא, כן? אבל זה לחלוטין לא היה השיא של הערב. יש מצב שהמעריצים אפילו נהנו יותר מ"משקה יקר" שהגיע מיד אחרי.
הדרך שפאר טסי עשה מאז "דפיקות הלב ו"דרך השלום" עד ל"אהבה חולה" ו"רוז" מוכיחה שלא מספיק רק קול טוב. בשביל סיפור הצלחה כזה צריך גם אופי, יכולות של סטורי-טלינג והמון עקשנות. הוא הרוויח את הכל ביושר. את הקהל, את הלהיטים, את חיי המשפחה בפרדס חנה (טפו, חמסה) וגם את העובדה שאחרי כל השירים שביצע בהופעה הראשונה שלו בפארק הירקון, נשאר לו עוד אס בשרוול: "מלודי". שאף אחד לא ירגיש שחסכו עליו כשהוא בדרך לרכבת.