כשהמלחמה התחילה, לפני כ-3 שבועות, קשה היה לפנות את הראש והאוזניים למוזיקה. אבל למרות הזוועות, החיים ממשיכים הלאה, וראוי שימשיכו: לצד המלחמה, מחפשים כולם נחמה, מזור לרגשות הקשים - וכאן נכנסת המוזיקה לתמונה. גם המצעד השבועי של ישראל משקף את הלך הרוח, עם שירים מלאי תקווה מחד ועצב מאידך, כמו "יהיה טוב" של יסמין מועלם או "לצאת מדיכאון" של יגל אושרי: "עוד יבואו ימים טובים אני מבטיח, עוד יבואו ימים טובים". אבל התופעה של "שירי מלחמה", בין אם נכתבו במיוחד לרגל האירוע ובין אם אומצו בדיעבד, אינה חדשה בכלל. נגנים ליוו צבאות לפחות מאז המאה ה-16, ובהיסטוריה של המוזיקה המוקלטת - מהמאה ה-20 ואילך - לכל מלחמה או עימות גדולים כמעט יש "שיר משלהם". זה הזמן לצלול להיסטוריה של שירי המלחמה המפתיעים, המרגשים והזכורים ביותר.
מלחמת לבנון השנייה - מיליון כוכבים/יאללה יא נסראללה
שני השירים הכי זכורים ממלחמת לבנון השנייה מדגימים בצורה הכי טובה את התפקיד של מוזיקה בשעות משבר. מצד אחד לתת נחמה לכאב, לתת ביטוי לעצב ולאובדן; מצד שני, להקליל את האווירה, להצחיק, להקטין את האויב לכדי דמות נלעגת. "מיליון כוכבים" של עמית פרקש שייך, כמובן, לקטגוריה הראשונה. השיר שסחף את המדינה כולה באותה מלחמה ב-2006 נכתב על ידי המוזיקאי יפתח "יפתי" קרזנר לזכר חברו, הטייס תם פרקש. קרזנר כתב את השיר יום לאחר שחברו נפל, ובהלוויתו של פרקש ביצעה את השיר אחותו - עמית פרקש. עוד בזמן המלחמה השיר הושמע רבות בתחנות הרדיו והפך לאחד מהמנוניה - שיר כואב ועצוב של אובדן מאדם אהוב: "רציתי שנייה אחת, לומר לך שלום".
מהצד השני של הספקטרום, שיר שמככב בטיקטוק גם בעימות הנוכחי: "יאללה יא נסראללה", שיר שנועד לעודד את הציבור הישראלי והפך ללהיט ענק גם הוא אי שם ב-2006. מיותר להזכיר את המילים, שכנראה חקוקות נצחית במוח של כל ישראלי מאז, ובכל זאת: "יאללה יא נסראללה, נדפוק אותך אינשאללה, נחזיר אותך לאללה עם כל החיזבאללה. יאללה יא נסראללה, תלך מפה יא זבאללה, נגזר כבר מלמעלה, שזה הסוף שלך". אמן. גם בעימות הנוכחי, בשעה שהעיניים של כולם נשואות לגבול הצפון, חזר השיר והפך ללהיט בטיקטוק, עם טרנד אחד מצחיק במיוחד.
תנועת החמאס - "תקוף, תעשה פיגועים"
כשמגיע מגיע: ב-2014 היה לחמאס להיט ביד, שנועד אולי להפחיד את הציבור הישראלי ולזרוע פאניקה בקרב חייליו - אבל בסוף הפך לאחד השירים הכי קורעים בתולדות מלחמות ישראל. "תקוף תעשה פיגועים" פורסם ב-2012 על ידי תנועת החמאס אבל לא הפך ללהיט עד העימות בעזה ב-2014. מה שהיה אמור להיות שיר מזרה אימה הפך לבדיחה של מדינה שלמה: ניכר שהושקעו מאמצים רבים בכתיבת המילים, אבל ההגייה השגויה שלהן והמשלב הלשוני המליצי מדי הפכו אותו משיר מאיים לפרודיה על גבול הנונסנס: "מדינת חולשה ותעתועים, מעמד במלחמה לא מחזיקים, כקורי עכביש הם מתגלים, כשהמפגש עם אבירים". וגם, איך אפשר לשכוח: "לחתור למגע עם הציונים, לשרוף מחנות וחיילים. את ביטחון של ישראל זעזע, לחצוב להבות אש וולקנים". וולקנים?
לפני כחודש הוסר מיוטיוב הסרטון הרשמי "תקוף תעשה פיגועים" - אבל השיר המגוחך של תנועת הטרור ייתקע לנו בראש, כנראה, לנצח.
מלחמת העולם הראשונה - "מארש הקולונל בוגי"
מלחמת העולם הראשונה הולידה מנגינה שנשארה מזוהה עם הצבא הבריטי עוד מאז, וקיבלה טוויסט קומי לחלוטין במלחמת העולם השנייה. "מארש הקולונל בוגי" נכתב על ידי הלוטננט פ. ג'יי. ריקטס. ריקטס פרסם אותו בשם בדוי, כיוון שזה היה נחשב לא ראוי באותה עת עבור איש צבא לעסוק גם בעיסוקים אחרים. השיר קיבל השראה מאיש צבא אחר, שעל פי הסיפור נהג לשרוק בצורה דומה כששיחק גולף. השיר הפך למנגינה שליוותה צעדות חיילים עוד במלחמת העולם הראשונה, בין 1914 ל-1918, אבל הוא הפך מנעימה לשיר עם מילים מצחיקות במיוחד במלחמת העולם הבאה, כ-30 שנה אחרי.
במלחמת העולם השנייה חיברו חיילים בריטיים מילים למארש, וכך קיבל את שמו הזכור ביותר: Hitler Has Only Got One Ball ("להיטלר יש רק ביצה אחת"). השיר הושר לאורך המלחמה על ידי החיילים הבריטים, ומילותיו, בתרגום חופשי לעברית, הן: "להיטלר יש רק ביצה אחת, לגרינג יש שתיים אבל קטנות מאוד; אצל הימלר המצב די דומה, ולגבלס המסכן אין ביצים בכלל" - גרינג, הימלר וגבלס הם, כמובן, בכירי השלטון הנאצי בגרמניה. לאורך השנים שמועות עיקשות טענו שלהיטלר היה רק אשך אחד - אולם לא ברור אם השיר נכתב בעקבות השמועה או להפך. גם אם לא מדובר בהמנון מלחמה מרגש במיוחד, זו תמיד טקטיקה קלאסית להאשים את היריב שלך בכך שיש לו איבר מין קטן. לתשומת לבכם, צה"ל.
כל תקופה (לצערנו) - "כאב של לוחמים"
הנה שיר שלצערנו רלוונטי בכל מלחמה, סבב, או "מתיחות", מאז שיצא ב-2010. עידן עמדי העביר את שירותו הצבאי כלוחם הנדסה קרבית, וזמן קצר אחר כך ביצע את השיר שכתב, על קשיים רגשיים בשירות הצבאי, ב"כוכב נולד". השיר הפך ללהיט ענק, ועמדי, שנמצא גם כעת בשירות מילואים, הפך לסמל של הלוחם הישראלי הרגיש. בכל תקופה כמו זו שאנו עוברים עכשיו הוא מטפס שוב במצעדים, וגם כיום, במצעד של ישראל, הוא נמצא במקום 57 - 13 שנים לאחר שיצא.
כאב של לוחמים הוא לא היחיד - גם "נגמר" ו"בזמן האחרון" צפים ושבים בכל סבב. "כאב של לוחמים" הוא שיר נהדר, אבל נקווה שיהיה רלוונטי מה שפחות בשבועות הקרובים.
מלחמת העולם השנייה - We'll Meet Again
הזמרת והשחקנית הבריטית ורה לין קנתה את עולמה עם השיר הזה ("אנו ניפגש שנית"), שהוקלט בספטמבר 1939, שבועות ספורים אחרי שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה והצטרפה, הלכה למעשה, למלחמת העולם השנייה. "אנו ניפגש שנית" הוא בלדה אופטימית ונוגעת ללב, בה הדוברת מבטיחה כי היא ואהוביה יפגשו שוב - היא לא יודעת מתי או איפה, אבל הם יפגשו שוב ביום שמשי אחד. המסר נגע לליבם של החיילים שעוזבים לחזית וגם של בני משפחתם ואהובותיהם שציפו לשובם של החיילים בשלום, כמו בכל מלחמה.
השיר הפך לסמל תרבותי של מלחמת העולם השנייה והכמיהה לשלום שאחרי המלחמה, והופיע גם בסרט בעל אותו השם ב-1943, שבו לין כיכבה. נעשה בו שימוש קולנועי נוסף, אירוני ומריר הרבה יותר, בסוף הסרט "דוקטור סטריינג'לאב" של סטנלי קובריק משנת 1964, שעסק בהשלכות של מלחמה גרעינית (בלי ספוילרים). גם להקת פינק פלויד התייחסה לשיר, ולוורה לין, בשיר Vera, מתוך האלבום The Wall.
מלחמת ששת הימים - ירושלים של זהב/ירושלים של ברזל
ונעבור לארץ הקודש, ברשותכם. כזכור, בעוד שמלחמת ששת הימים הייתה הצלחה מסחררת עבור ישראל והותירה את המדינה בתחושת אופוריה, החודשים שלפניה לוו בתחושת אימה גורלית מפני המלחמה המתקרבת. ירושלים נראתה אז שונה מאוד מירושלים שאנו מכירים היום, והייתה חצויה על ידי חומה שמנעה את הגישה הישראלית להר הבית, לכותל המערבי ולבית העלמין היהודי העתיק בהר הזיתים. השיר שכתבה נעמי שמר עבור פסטיבל הזמר והפזמון ב-1967 מתייחס לכל אלה. כשפרצה המלחמה חודש לאחר שפורסם בביצועה של שולי נתן, השיר קיבל משמעות אחרת: הר הבית והכותל היו בידינו, ירושלים אוחדה.
לאחר המלחמה פרסם מאיר אריאל, אז צנחן במילואים שנלחם בקרב על ירושלים, את "ירושלים של ברזל": את מילות השיר של נעמי שמר הוא ישנה כך שיתארו את הקרבות הקשים על העיר: "הגדוד, רגום, פרץ קדימה,
דם ועשן כולו, ובאו אמא אחר אמא, בקהל השכולות". נעמי שמר זעמה על השינוי שלא אישרה ושקלה לתבוע, אך לאחר פגישה מוצלחת עם אריאל שינתה את דעתה. למעלה מעשור אחר כך הוציא מאיר אריאל את אלבום הבכורה שלו, "שירי חג ומועד ונופל", והפך, אולי, לסינגר-סונגרייטר הגדול ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית.
מלחמת יום הכיפורים - Lover, Lover, Lover
...ואם מדברים על סינגר-סונגרייטר, אי אפשר לא לדבר על לאונרד כהן (אפילו שמדובר באחד הסיפורים הכי זכורים של המלחמה). אחד השירים האהובים ביותר של הזמר והמשורר הקנדי-יהודי פורסם רק אחרי מלחמת יום הכיפורים - אבל נכתב במהלכה, ממש בישראל, בשעה שכהן נושם את אבק הטנקים ומופיע מול מילואימניקים. בשנת 1973 התגורר כהן באי הידרה שביוון, וכששמע שפרצה מלחמה בישראל החליט לעזוב הכל, להגיע לישראל ולהתנדב בקיבוץ. כשישב בבית קפה בתל אביב ראו אותו שם מתי כספי, אילנה רובינא ואושיק לוי, והציעו לו להצטרף אליהם ולהופיע בפני הלוחמים.
במהלך ההופעות המאולתרות מול החיילים, הלך והתהווה לו שיר חדש: Lover, Lover, Lover. כמו שירים רבים של כהן הוא מרגיש אוניברסלי וחידתי. הוא כתוב כמעין דיאלוג בין "אב ובן", "אלוהים ואדם", ומדבר על מלחמה, אהבה, ומה שביניהם. כהן כתב בית נוסף שהתייחס באופן די ישיר למלחמת יום הכיפורים אך הוא הושמט מהשיר הסופי. בתרגום של עיתון "על המשמר" מאותה תקופה, אלה היו מילות הבית הגנוז של כהן:
"ירדתי אל המדבר / לראות את אחי לוחמים.
לא שאלתי אם צודקים הם / או אינם צודקים.
אך ידעתי: על העצמות לקום וללכת / על הדם לזרום.
כשאנשים חורצים קמטי רשע / על פני האדמה הקדושה".
הבית, כפי שניתן לראות, מבטא את יחסו האמביוולנטי של כהן למלחמה ומנגד את רצונו לעזור לאחיו היהודים. כך או כך, בסופו של דבר ויתר עליו הזמר, כנראה מתוך ניסיון לשמור על המסר האוניברסלי יותר של השיר. מי שירצה לקרוא עוד על המסע של לאונרד כהן בישראל בתקופת המלחמה יכול לעשות זאת בספרו של מתי פרידמן, "מי באש".
מלחמת וייטנאם - Fortunate Son
בסוף שנות 1969 מצאו עצמם צעירים אמריקאים מבוהלים לחלוטין: ממשלת ארצות הברית הכריזה על גיוס בהגרלה למלחמת וייטנאם. צעירים בריאים וכשירים נבהלו מהמחשבה שיאלצו לעזוב את ארצם, לטוס עשרות אלפי קילומטרים למקום מרוחק ולהילחם מלחמה שנראית אבודה ומייאשת, שמטרותיה לא ברורות: מלחמת וייטנאם. לא עזרה התחושה שכמו תמיד, אלו שיש להם קשרים ומעמד לא יצטרכו לעזוב הכל, להילחם, ואולי לאבד את חייהם. על תחושה זו כתב ג'ון פוגרטי, מנהיג להקת קרידנס קלירווטר ריבייבל, את השיר Fortunate Son ("הבן בר המזל"), שהפך לאחד ההמנונים הבולטים נגד המלחמה בוייטנאם.
"ג'ולי ניקסון (בתו של הנשיא ניקסון) יצאה באותה תקופה עם דייויד אייזנהאואר (נכדו של הנשיא אייזנהאואר), היית שומע בזמנו על ילדים של סנטורים או חברי קונגרס שהיו מקבלים פטור משירות צבאי, או שזוכים לבחור איפה הם רוצים לשרת. הייתה להם פריבילגיה, וההחלטות שההורים שלהם קיבלו לא נגעו בהם, לא השפיעו עליהם כמו עלינו". פוגרטי עצמו גויס ב-1966 ושוחרר כעבור שנתיים, כך שהייתה לו הזכות למחות על חוסר הצדק הזה. השיר הפך לסוג של קריאת קרב של המוחים נגד המלחמה, נגד הממשלה ששולחת את בניה למות עבור מטרה לא ברורה: "זה לא אני, זה לא אני, אני לא בר המזל".