מי שמסתכל מדי פעם על מצעד הלהיטים האמריקאי שם לב למגמה מעניינת: בחודשים האחרונים שלטו ביד רמה בראש המצעד, ממש במקומות הראשונים, אמנים ושירים שכאן בישראל אנחנו בקושי מודעים לקיומם: זמרי קאנטרי לבנים כמו לוק קומבס, מורגן וואלן, זק ברייאן: זרם נגדי לראפ ולאר אנד בי השחור ששטף את הפופ האמריקאי בשני העשורים האחרונים. אבל בשבועיים האחרונים המגמה התהפכה: במקום הראשון נמצא שיר שהוא תמונת מראה כמעט מוחלטת לאותם זמרים עטויי מגפיים וגיטרה אקוסטית: Paint the Town Red של דוג'ה קאט, שיר שנוצר על ידי אישה שחורה, גלוחת ראש, שחוגג, הן במילות השיר והן בקליפ המלווה, אימג' שטני ומרושע לכאורה. בדיוק ההפך מאמריקה הנוצרית והטובה של מדינות הדרום.
זה, לפחות, איך שדוג'ה קאט הייתה שמחה לצייר עצמה: מעין אלטרנטיבה מאיימת שלמרות המוזרות והשונות שלה מגיעה עד הפסגה והופכת לכוכבת ענק, המורדת האולטימטיבית שסוחפת אחריה את ההמונים. אלא ששמיעה צמודה לאלבום החדש והמצופה שלה, Scarlet, מראה שהיא לא באמת כזאת "שונה ומיוחדת" מהמיינסטרים שהיא לכאורה מורדת נגדו - ודווקא כשהיא לא מתאמצת להוכיח כמה היא אאוטסיידרית, מגיעים הרגעים הכי יפים שלה מוזיקלית.
כזכור, דוג'ה קאט פרצה לתודעת הפופ הבינלאומית עם שני להיטים גדולים: Say So ו-Kiss Me More עם סיזה. שניהם הציגו סאונד היפ הופ פופי, קליל, באווירת דיסקו וגלגיליות. אלא שדוג'ה התחילה להתנהג אחרת בשנה האחרונה: היא גילחה את שיער ראשה, קיעקעה דמויות שטניות למראה על גופה והעלתה תמונות ביזאריות של עצמה, עם איפור עקום במתכוון, בגדים מוזרים, פרצופים מעוותים. כל אלו הובילו חלק גדול ממיליוני עוקביה להאשים אותה בסגידה לשטן, ולחצי מיליון עוקבים לנטוש את ספינת האינסטגרם שלה. דוג'ה מקדישה חלק לא מבוטל מהאלבום החדש בהתנצחות עם אותם גורמים שמרניים ומבוהלים. העניין הוא - שכל הסיפור הזה די מיצה את עצמו עוד לפני שהאלבום יצא, ולאורך רוב רובו של Scarlet היא לא באמת עוסקת בו באופן עמוק ומעניין, אלא בהתנצחות שטחית, מונולוגים סטייל "אף אחד לא יכול עליי, אתם מזוייפים, אתם חבורה של בכיינים, אני מרוויחה מיליונים" וכו'. ב-Paint the Town Red, הלהיט הגדול והשיר שפותח את האלבום, זה עובד, בין היתר בזכות פזמון קליט בטירוף והפקה מוזיקלית שנשענת על קלאסיקה (Walk on By של דיון וורוויק). בקטעים כמו Wet Vagina או Fuck the Girls, פחות.
האלבום מתחיל עם רצף שירי מלחמה שכאלה, וסובל בשל כך. הוא מתחיל לתפוס תאוצה בחלקו השני, שמקבל טוויסט, עם מספר שירים עדינים יותר שהקדישה דוג'ה לבן זוגה. כשהיא כותבת על אהבתה עליו ועל הרגשות שהוא מעורר בה ניכר שיש שם משהו אמיתי ואפילו נוגע ללב, ולא רק שכבות ההגנה והעצבים של שירי ההתכסחות שלה. ב-Can't Wait ו-Often השירים שלה שוברים את תבנית הטראפ של שאר האלבום ומגיעים למחוזות של היפ הופ רך יותר, אר אנד בי ג'אזי שמזכיר זמרות כמו אריקה באדו - וזה עושה לה רק טוב.
עם זאת, יש להודות שהרגע החזק ביותר של האלבום הוא שיר שלגמרי כן עוסק בכל הנושאים שבגללם דוג'ה "יצאה לקרב" באלבום החדש שלה - מערכת היחסים המורכבת והעוינת לעתים עם המעריצים, ההאשמות בשטניות, התדמית שלה ככוכבת לעומת מי שהיא באמת. Attention הוא אחד הרגעים הטובים ביותר בקריירה שלה, ומשלב ביט ופזמון מהפנטים עם מלודיה באווירה מתעתעת ופסיכדלית, וטקסט שבוחן לעומק - באמת לעומק - את מערכת היחסים שלה עם האהבה, או לכל הפחות תשומת הלב, של הקהל. It don't need your lovin', it just needs attention, שרה דוג'ה ספק על עצמה, ספק על האגו שלה, כאילו הוא איזו חיה מוזרה שיושבת בכלוב. מזמרת וראפרית כמוה, שיש לה כל כך הרבה כישרון, לא צריך לצפות לפחות משיר כזה. חבל ששאר האלבום, ברובו, לא עומד ברמה הגבוהה שהוא הציב.