באמצע חודש ינואר ואחרי ציפייה ארוכה, סוף סוף נפתח בתחנה מרכזית מועדון הקווסט. ההייפ סביב המועדון עוד לפני פתיחתו נוצר משתי סיבות: הראשונה, במועדון השקעו מיליוני שקלים על סאונד, תאורה ועוד, והשנייה והלא פחות חשובה – הוא נפתח במקומו של הבלוק האגדי של ירון טראסק, שנסגר לפני שנה וחצי אחרי סכסוך מתמשך של ההנהלה עם התחנה מרכזית.
אנשי הקווסט עושים ככל שביכולתם להפריד את המועדון החדש מהבלוק, אבל גם הם מבינים שהשוואה, בטח בביקורים הראשונים היא משהו בלתי נמנע. לכן חשוב להגיד כבר כאן – הקווסט הוא לא הבלוק, לטוב ולרע, חשוב מכך – הוא לא מנסה להיות.
העובדה הזו לא אומרת שבלייניים רבים (ביניהם אני) שהגיעו למקום בפעם הראשונה לא הרגישו דפיקות בלב בגלל המועדון המיתולוגי. כבר בכניסה (שהייתה מסודרת מאוד בשני הביקורים שלי במקום) ההתרגשות ניכרת והזיכרונות צפים, בטח בנאום הכניסה למקום שמדבר על איסור הטרדות, איסור שימוש ועוד.
כשנכנסים למתקן, אי אפשר שלא להתרשם מאוד. הקווסט מעוצב לקפידה בכל פרט ופרט – מהרחבות עצמן, דרך המעברים ועד השירותים והברים – כשהתמה של מסע ברורה מאוד. הסאונד גם הוא לא פחות ממדהים בכל אחת מהרחבות (ובמיוחד במרכזית), ששונות מאוד באופי שלהן זו מזו. בעוד הקווסט (הרחבה הראשית) מוארת יחסית וכוללת גם מסך ענק (מה שמתכתב עם קלאבים מודרניים), הנסט (הרחבה השנייה) מציעה חוויה אפלה יותר והלאונג' מציעה בילוי קצת יותר רגוע באופי שלה.
גם בשאר הדברים שאמורים להפוך את החוויה של בליין לטובה יותר הקווסט מצטיין: המיזוג במקום מצוין, יש לא מעט תאי שירותים ומשתנות וגם הברים מתוגברים היטב. גם מאבטחים ואנשי צוות לא חסר במקום, אם כי בשלב זה אני עדיין לא בטוח אם זה תורם לתחושת הביטחון שלי במקום או דווקא פוגע בה. אם מדברים רק על המתקן עצמו – קשה לחשוב על איזשהו מועדון בארץ שאפילו מתקרב למה שיש לקווסט להציע: הסאונד שלו טוב משמעותית מבשאר המועדונים, יש יותר מרחב ברחבות והוא פשוט נראה יותר טוב ממתחריו.
אבל מה שהופך מועדון לטוב באמת הוא לא בהכרח המפרט הטכני. לפני כתיבת הטקסט הזה, ביקרתי בקווסט פעמיים, פעם אחת בהפקת חוץ של הלייבל "מכבי האוס", במרכזו סט משותף של מיטה גאמי ואדם טן, ובפעם השנייה בליין הבית של הקווסט.
הפעם הראשונה הייתה מעולה מבחינה מוזיקלית, וכללה כאמור סט ארוך ומהנה של מיטה גאמי ואדם טן, אבל גם הדגישה חבלי לידה של המקום. למרות האיסור, איש לא אכף את עניין הטלפונים ברחבה מה שפגם בחוויה הכוללת. גם ההבדל המוזיקלי בין הרחבות היה מינורי עד כמעט לא קיים ותמהיל הקהל היה רחוק מלהיות ברור.
הפעם השנייה מנגד, הייתה כבר מגובשת והציעה חוויה שלמה בהרבה – עם רחבות שונות מאוד בסגנון המוזיקלי (וסט מבריק אחד של הארד טו טל) וקהל יותר מגובש וברור, כזה שמסתפק בכך שאומרים לו בכניסה שלא צריך טלפונים ולא מוציא אותם בכל רגע ברחבה.
לזכותם של אנשי הקווסט ניתן לומר שכבר מהפתיחה הם לוקחים את ביקורת הבליינים לתשומת ליבם. כך למשל עניין התשלום עם הצ'יפים איתו המקום נפתח, ירד אחרי ביקורת מצד הבליינים על חוסר נוחות. העובדה שבמקום באמת ובתמים מתעניינים בחוויה של הבליינים מתוך הבנה אמיתית שהם יודעים מה הכי טוב, תתרום למקום ולגיבוש הזהות שלו.
כאמור, הקווסט הוא לא הבלוק, הוא גם לא מנסה להיות, וטוב שכך. כשלמקום יתחילו לזרום דיג'ייז מחו"ל (וגורמים המעורים בפרטים מספרים שזה יקרה בקרוב), כשהזהות שלו תהיה יותר מגובשת, ובעיקר, כל עוד האנשים מאחוריו ימשיכו להיות קשובים לבליינים - מיצובו של הקווסט כמועדון הכי טוב בארץ היא לא שאלה של האם, אלא שאלה של מתי.