זה רשמי: עבר מספיק זמן כדי שנוכל להיות נוסטלגיים לעשור השני של שנות האלפיים (כלומר, 2010 והלאה). קודם כל, בואו נסתכל לאמת המטרידה בעיניים: עברו מאז 15 שנה. חוץ מזה, ב-5 השנים האחרונות עברנו כל כך הרבה זוועות - קורונה, מלחמה, אובדן, הפרידה של שניר בורגיל ושי לי עופרי - שכל תקופה לפני מרץ 2020 מרגישה כמו אוטופיה שטופת שמש.

ליידי גאגא היא כנראה כוכבת הפופ הכי מעניינת וייחודית שיצאה מאותן שנים עליזות ונטולות דאגה לכאורה, עם שורת סינגלים שמיצבו אותה בתור מלכת הביזאר של הפופ האמריקאי: באד רומאנס, אלחנדרו, ג'ודאס, כולם שירים וקליפים ששילבו דימויים אוונגרדיים, גותיים, דרמטיים, דתיים, נמתחים עד קצה גבול היכולת של ההגזמה - אבל גם קליטים בטירוף עם פזמוני ענק שנתקעים בראש שבועות.

 

האלבום החדש של ליידי גאגא, Mayhem, הוא כל כולו חזרה לתקופה שהפכה אותה ממצחיקולה רנדומלית מניו יורק בתלבושות מוזרות לכוכבת על. לשמחתנו, זו לא התרפקות פתטית על העבר וניסיון להיאחז בימי התהילה - אלא חזרה בראש מורם ועם מצברים מלאים לאופי המוזיקלי והאסתטי הייחודי שהפכו את גאגא לכוכבת.

הסנונית הראשונה מהאלבום, Disease, שיצאה כבר באוקטובר, הבהירה מיד שגאגא מתכוונת להחזיר עטרה ליושנה: קליפ מסויט ובו גאגא נאבקת בגרסה מחרידה ומאיימת של עצמה בלב הפרברים שטופי השמש של אמריקה וסצנות שנראות כאילו נלקחו ממועדון סאדו מאזו. גם מוזיקלית, הכוכבת בת ה-38 אותתה למעריצים על הכוונה לחזור לסאונד המקורי שהפך אותה לתופעה, כולל צעקות "אה-אהההה" בפזמון שמזכירות מיד את Bad Romance.

הסינגל השני שיצא, Abracadabra, כבר הבהיר מעבר לכל ספק: גאגא מניעה את מחוגי השעון לאחור. "אברקדברה" כלל את כל מה שהפך את ליידי גאגא לאייקונית: קליפ עם תלבושות בשחור-לבן-אדום דרמטיים ולוקים שלא היו מביישים את בתי האופנה הנועזים ביותר, ושוב פזמון מלא באה-או-אה-גה-גה. אברקדברה הוא, ככל הנראה, השיר הטוב ביותר באלבום והשיר הכי טוב שגאגא שחררה בעשור האחרון: עם פסנתר וסינתיסייזרים שמזכירים הפקות האוס משנות התשעים, גאגא נשמעת לפרקים בדיוק כמו עצמה ולפרקים כמו זמרת צ'כית אלמונית מסינגל שהפך ללהיט ענק באירופה למשך שבועיים אי שם בניינטיז. וזה נאמר, אם היה לרגע ספק, בתור מחמאה אדירה.

יש הרבה דברים שיכולים למשוך מאזין לשיר: שיר יכול להיות חוויה כוללת, עם מילים שנוגעות בנקודה ספציפית בתוכנו, עם קול של זמר או זמרת שעוטפים או מנחמים אותנו. אבל לפעמים, דווקא בגיל בו מאזינים מגלים את ההאנה במוזיקה, הריגוש מגיע מהציפייה ל"חלק המגניב" בשיר: קטע ספציפי שמרגיש כמו בונוס, כמו ממתק באמצע היום, כמו הפתעה מרגשת שמעלה לך חיוך מטופש על הפנים בכל פעם שהוא מגיע ומפוצץ לך את האוזניות בפול ווליום.

ת'ומאס בנגלטר, חצי מהצמד האלקטרוני "דאפט פאנק", הסביר פעם שזו הגישה שהובילה אותם כשיצרו את אלבום המופת שלהם Discovery, חדוות הגילוי המוזיקלית של מאזינים צעירים: "כשאתה ילד, אתה לא שופט או מנתח מוזיקה, אתה פשוט אוהב אותה... לפעמים אתה נתפס למשהו ספציפי בשיר, כמו צליל גיטרה".

ליידי גאגא גם היא מכירה בכוח שיש לחדוות הגילוי הזו, והאלבום החדש שלה מלא ברגעים כאלה, בשבבי שוקולד שמסתתרים בתוך העוגיה: מה-"אה-אהההההה" המהפנט ב-Disease הפותח, דרך הפזמון של Abracadabra ששובר את המילה "אברקדברה" להברות ומותח ומקפיץ אותן, הגיטרות ב-Perfect Celebrity וקטע הפאנק המפתיע בסוף Killah. בשירים הטובים ביותר באלבום הזה, יש איזה "הוק" מוזיקלי שמפתיע ומרגש בשמיעה הראשונה, אבל מרגש עוד יותר בשמיעה השלישית או החמישית - כי אתה כבר יודע שהוא מגיע, ומחכה לו.

ואם שוב נשווה לדאפט פאנק, גם גאגא, כמו הצמד הצרפתי, חוזרת למוזיקה עליה גדלה וממנה הושפעה: מי שיפתח אוזניים ישמע באלבום הזה את הדיסקו האלקטרוני של שנות השמונים, את דייוויד בואי, את הפופ התעשייתי-סליזי-מחורמן של ניין אינץ' ניילז, כולם דוגמאות לגיבורים שנראה שגאגא הסתכלה עליהם בהערצה בתור מודל: איך להיות מוזר, אוונגרד, ווירדו - ועדיין לכתוב להיטי ענק. בראיון לניו יורק טיימס הסבירה גאגא: "הסאונד שלי הוא מיזוג של כל המוזיקה שגרמה לי להתאהב במוזיקה... רוק קלאסי, דיסקו, אלקטרוניקה, אייטיז. כמו ללקט ולבחור את הפרגמנטים האהובים עליי מהשירים שאהבתי לאורך הילדות שלי".

באותו ראיון סיפרה גאגא על שנים קשות, על התפרצות פסיכוטית שלקח לה 5 שנים לצאת ממנה ועל האהבה שיש לה לבן זוגה וארוסה, מייקל פולנסקי, שעודד אותה ליצור את האלבום הזה ואף היה המפיק שלו בפועל. מי שיחפש את הקשיים, הפסיכוזה והדרמה במילות האלבום החדש לא ימצא אותן באופן ישיר: ברוב האלבום גאגא עסוקה ביצירת להיטים שיתאימו לרחבות ריקודים מעומעמות, במעשיות לקלאב על צריכת סמים, התאהבויות של לילה אחד ותשוקה מינית חולה. Perfect Celebrity דורך באותם שבילים בהם גאגא צעדה עם Paparazzi אי שם בתחילת הקריירה ולא אומר משהו מרתק במיוחד על תרבות הפרסום, אבל זה לא משנה: באנו לאלבום הזה כדי לצלול לסאונד הפופ הדחוס וחסר המנוחה של גאגא, וזה בדיוק מה שהיא באה לתת.

בהחלטה תמוהה משהו, גאגא חותמת את האלבום עם Die With A Smile - הדואט הרטרואי שלה עם ברונו מארס שהפך ללהיט ענק בישראל ובעולם כולו. מדובר בשיר מעולה אבל עם כמעט אפס קשר מוזיקלי לשאר האלבום, שכאמור נוצר יותר עבור הרחבה המיוזעת ולא עבור רדיו בארבע אחר הצהריים. הסיבה לשילוב שלו באלבום היא כנראה מסחרית - קשה לוותר על ההזדמנות להכניס לאלבום את הלהיט הכי גדול שלך מהשנים האחרונות.

מצד שני, יכול להיות שמבחינת גאגא מדובר בהזדמנות להראות שוב עד כמה היא זיקית מוזיקלית, או שהיא פשוט רוצה לחתום את האלבום Mayhem (מהומה) באווירה רגועה ורומנטית, כדי להגיד: זהו, נגמר סיבוב הפרידה שלי מהטירוף, הפסיכוזה, הדחיפה לקצה. מכאן - בית קטן בפרברים עם חצר וגדר לבנה. מצד שני, מי שראה את הקליפ ל-Disease יודע שהאופל והפחד חודרים גם לפרברים.