ביפו, חמש פעמים במהלך היום, שומעים מהמסגדים את קריאת המואזין "אללה הוא אכבר". כבר כילד אהבתי להאזין לה, למלודיה, למשמעות המילים ובעיקר אהבתי את העוצמה המוגזמת, שלפעמים יצרה אפקט של דיסטורשן. אחרי שנים של האזנה, משהו מהשירה הזו הפך להיות חלק ממני, החלטתי שביום מן הימים אעלה גם אני בעצמי על איזה מסגד, ולמרות שאני יהודי גאה, אזמר בעצמי את קריאת המואזין לכל העיר.

בדרך כלל, כשהישראלי הממוצע שומע את צירוף המילים "אללה הוא אכבר" קונוטציות לא טובות קופצות לו לראש, ואולי בצדק. כי בדרך כלל מדברים על "אללה הוא אכבר" בהקשר של מעשי טרור המבוצעים על ידי אנשים שמוציאים שם רע לכל המוסלמים בעולם. שלא לדבר על אללה. עבורי "אללה הוא אכבר" הוא פשוטו כמשמעו - אלוהים הוא גדול.

בשנת 2000 הלהקה הייתה בהפסקה ומצאתי את עצמי בהודו. במשך חודשיים הסתובבתי ברג’יסטאן עם טייפ הקלטה ומיקרופון קטן, והקלטתי מוזיקאים ברחובות. לקראת סוף הטיול חזרתי לדלהי ומצאתי בהמשך ה"מיין בזאר" מסגד שהפך לאכסניה. קלטתי שאני בתוך מסגד ויכול להגשים את חלום הילדות, לשיר את תפילת המואזין, ואפילו להקליט אותה כמחווה לילדותי היפואית ובשביל הלהקה.

סשן יריקות

ירדתי מיד ללובי אל מנהל האכסניה ןביקשתי לעלות למעלה ולשיר "אללה הוא אכבר". הוא הסביר לי במבטא הודי כבד, שהבניין ישן, מסוכן, ואני עלול ליפול. אפילו המואזין קורא מלמטה. חזרתי לחדר מבואס והחלטתי שכפיצוי לחלום הדפוק שלי, אקליט את המואזין ששר את התפילה מלמטה. אני אשיר, המואזין ישיר, נסגור את הפינה.

הערב הגיע ואני כבר מוכן עם הטייפ בתוך האמבטיה, עומד לצד החלון שמשקיף על רחבת המסגד. והנה זה בא, המואזין מתחיל לשיר, אני מתחיל להקליט. באופן מדויק עד כאב, בדיוק בשנייה שהמואזין התחיל לשיר, מישהו נכנס להתקלח בחדר הסמוך אליי, והוא לא מפסיק לירוק. המואזין מהלל, והדייר יורק, יריקות נוראיות. הקירות בהודו דקים כמו קרטון ואני שומע אותו כאילו הוא יורק לי ישר לתוך האוזן. פעם שנייה שאני מתאכזב. קריזה. אם הייתי חוזר ללא הקלטה בכלל, לא נורא. אבל כרגע יש לי הקלטה שמהללת את הבורא ומלווה ביריקות בלתי פוסקות.

אין תמונה
100 רופי אחרונים בהודו

נשארו לי עוד יומיים לטיול בהודו. עליתי על רכבת לעיר אגרא ולאחר כמה שעות תפסתי ריקשה לכיוון הטאג' מאהל. הבנתי שכל העיכובים והשטויות קרו כדי להוביל אותי לכאן, כדי שאקליט את עצמי שר את שירת המואזין באחד משבעת פלאי תבל, עם האקוסטיקה שיש בו, אלא שהדבר אסור על פי חוק. מותר לשיר או סתם לצעוק, אבל להקליט אסור. בכניסה עוצר אותי הודי משופם ומבקש ממני להשאיר בחוץ את מכשירי ההקלטה. מסרתי חלק מהדברים אבל את הטייפ החבאתי בתוך שלוש חולצות ולונגי שעטף את כל החבילה. הגעתי שוב לכניסה וההודי לא טרח לבדוק אותי. הורדתי את הנעליים ונכנסתי.

מיד ניצמד אליי אחד המדריכים של המקום ומתחיל לאכול את השכל. הוא לא ממש מעניין אותי באותו הרגע. מה שכן מעניין אותי זה למצוא ספוט ולהקליט. ביקשתי ממנו שייתן לי להקליט דקה. הוא אמר לי בפרצוף לחוץ, כאילו ביקשתי לשכב עם הבת שלו, שזה לא אפשרי, אסור בחוק ושאשכח מזה. הוצאתי מהכיס את המאה רופי האחרונים שנשארו לי, הראיתי לו אותם ככה מהצד ושאלתי שוב. המניוק נתן מבט ימינה, מבט שמאלה ולקח את השטר. הוא העיף עוד שני מבטי נץ סורקים לסיום ואמר לי: "מהר, יש לך דקה". זהו, שרפתי את כל הכסף ועכשיו אין לי אפילו לצ'פאטי. חסר לו שזה לא מצליח.

"ולהלן סוג של וידוי - אני טמבל"

ולהלן סוג של וידוי - אני טמבל. במקום מיד להקליט אני מתיישב באמצע הטאג' מאהל, מקום מלא בתיירים אבל זה לא עניין לי את הצ'ילום. מוציא את הטייפ, מרכיב אוזניות ומתחיל לכוון סאונד. מי ישמע אני נמצא בבארבי: "וואן טו, וואן טו, צ'ק, וואן טו, צ'ק צ'ק". מבחינתי שילמתי, קיבלתי אישור, הכול מסודר. קניתי את המקום במאה רופי. חוצפה ישראלית במיטבה.

סיימתי לכוון סאונד, אני מוריד את האוזניות, מרים את המיקרופון ביד שמאל, לוחץ Record, יד ימין על האוזן, אני עוצם את העיניים, חושב על "Orphaned Land", ואני מתחיל: ״אללה הוא אכבר, אללה הוא אכ-בר! אללהההההה הוא אכבררר אללהההההההההה-הה-ההההה הוא אכבר.... לה אילההה איל אללהההה״. (אלוהים הוא גדול ואין עוד מלבדו).

אין תמונה
מקום ההפשע. קובי פרחי על רקע הטאג' מאהל

הרגע הזה בו אני פותח את הגרון והקול שלי עוטף את הטאג', זה רגע טהור, גבוה, ששום סם, שאכטה או כימיקל לא יכול לדגדג. זו שלמות עם היקום, אני שומע את צליל מי האוקיינוס שבתוך הלב שלי. כל המקום נצבע בצבע של הקול שלי. מעולם, בשום מקום, בשום אולפן, עם שום אפקט או מיקרופון, לא נשמעתי ככה. בכל פעם שאני מסיים לשיר, ההד ממשיך להדהד במקום עוד 15 שניות לפחות עד שהוא מתפוגג לגמרי. סיימתי. מקפל את עצמי ומתחיל ללכת אל עבר היציאה. כולי אש! איזה אושר, איזה סוף קסום לטיול בהודו. כזה סיום בדיוק רציתי. אני קורץ לבחור המשוחד שלי וצועד החוצה אל האור, מאושר כמו שלא הייתי בחיי.

ביציאה, בצד, עומדים שני שוטרים ומסמנים לי עם היד תנועות כאלה של "בוא בוא חביבי, בוא". הלב שלי בשנייה אחת הופך להיות הבייס דראם של דייב לומבארדו. הגעתי ושאלתי בקול שקט וחושש: "??Yes?? What", אחד מהם מיד תופס לי את היד, השני לוקח לי את התיק עם הטייפ וצועק עליי: "רע מאוד מה שעשית! רע מאוד!בוא איתנו, אתה עצור!". יא אללה איזה עצבים! למה? למה הכול הולך כל כך קשה בחיים האלה? מחר אני אמור לחזור לארץ ועכשיו אני אהיה במעצר? לא נשארה עליי לירה לבקשיש.

טנגו בין אלוהים לשטן

אני מתחיל לדמיין לעצמי את הכתבה בעיתון על עוד ישראלי שנזרק לכלא בהודו, ובזמן שהקונסול והמשפחה עושים מאמצים לשחררו, האסירים המקומיים עושים מאמצים להרים לו שם אירוע חגיגי על התחת. כל האופוריה שלי נעלמת ברגע והופכת למחול שדים שמרעיש לי את המוח. רק לפני כמה שניות התעופפתי ביחד עם מלאכים באיגרא רמה והנה עכשיו אני בבירא עמיקתא, לבוש בפחדים, נחשים וג'וקים. טנגו בין אלוהים לשטן, אמרתי את זה כבר?.

תוך כדי שהם מובילים אותי לאנשהו, שאלתי: "מה יקרה לי עכשיו?". "עונש מהממשלה", היתה התשובה. נראה שאני הולך להישפט ואז כנראה אבלה בכלא. איזה מחשבות רצות לי בראש, אלוהים. שוב פעם אני חושש לתחת היפואי שלי. מספיקה לי רק המחשבה שאני לבנבן עם שיער שטני ארוך בכלא הודי, כדי להבין שאם מסובבים אותי עוד אפשר לחשוב שאני איזה בלונדה. בטח השם שלי בכלא יהיה מלינדה. אולי כדאי שאני אסתפר? אימא'לה, איך הגעתי למצב שאלו הן המחשבות שלי?.

הגענו למשרד. הם מושיבים אותי באיזו פינה ואוסרים עליי לזוז בזמן שאני לא מצליח לצאת מהפלונטר של הפרנויה. אני כל הזמן אומר לעצמי במח: "איך יא אללה? איך? למה? בן אדם הולך בעקבות החלום שלו וזה מה שקורה לו? מילא ההוא מהאכסניה-מסגד שאמר לי שהבניין עלול להתמוטט, אחר כך הקלטתי תפילה מלאה ביריקות, ולמרות הכול המשכתי בדבקות, לא התייאשתי, אני חולם, הולך אחרי הלב, אוהב את בורא העולם ואת כל זה עברתי בשביל להגיע לפה, לפלא תבל, כדי להצליח ואז ולהיעצר? מה זה החרא הזה? זה לא יכול להיות. אולי הלכתי יותר מדי רחוק אחרי השטויות שלי? עכשיו בגלל העקשנות שלי אני אשלם ביוקר? אסור לי להאמין לזה.

רגע של הארה

פניתי שוב אל השוטרים שבדיוק התחילו למלא איזה טופס: "תקשיבו, אני אמור לטוס מחר הביתה. רק רציתי להגשים את חלום הילדות שלי להלל את שם אללה כמו מואזין. כמו ששמעתי כילד". תוך כדי שאני מדבר איתם נדלקה לי בלב מעין הארה, על המקום של האדם בעולם, שצריך להשתמש בכלים שנתן לו אלוהים כדי לממש את עצנמו ולהגיע למקום האמיתי, ולא לזרום עם כל העדר באוטוסטרדת הייאוש. בעוצמת התובנות שלי התמלאתי במעין שקט פנימי והמשכתי לדבר אליהם: "לא קיללתי את אללה. הלכתי אחרי הלב והחלום שלי. הקלטתי תפילה כמתנה ללהקה שלי. אתם באמת רוצים לכלוא אותי בגלל זה?".

הרגשתי התעלות רוחנית. לא נכנעתי, הייתי עקשן ודבקתי באמונתי, הפחדים הכי גדולים שלי נמצאים על הרצפה ואני דורך עליהם כאילו הם היו לסיגריה שסיימתי הרגע לעשן. ברגע שהייתי מוכן באמת ללכת לכלא כאדם חופשי שהלך אחרי הלב שלו, ניצחתי. השלט ביד שלי ואני שולט, כל היקום סר למרותי ורצוני.

סיימתי לדבר, דממה נפלה על החדר, הפסקתי לפחד. הייתי שלם באמת. זה היה כמו קסם, כאילו כישפתי אותם. הם הלכו לרגע של התייעצות, חזרו אליי עם התיק, הטייפ והקלטות, הגישו לי אותם בחזרה, הקצין חייך אליי, הוריד לי לאטמה לראש וצעק: לך מפה!! מהר!. תפסתי את התיק, יצאתי משם והתחלתי לרוץ אל נהג הריקשה שלי תוך כדי שאני צורח מאושר כמו משוגע.

זה ניצחון. וכמה ניצחונות אנחנו יכולים לספור במלחמות שלנו עם ההוא המניאק? ארבע שנים לאחר מכן, חלק מההקלטה מהטאג' מאהל תופיע בסופו של השיר "Ocean Land" שבאלבום "מבול". וזה בעיקר, בעיקר בגלל שאללה הוא אכבר.

*תקציר מתוך ספרו של קובי פרחי "טנגו בין אלוהים לשטן"

*קובי פרחי ולהקת "אורפנד לנד" יציינו עשור לאלבום "מבול" הערב (רביעי) באמפי זאפה שוני.