לפני חמש שנים, ביוני 2006, עשתה להקת הסקורפיונז את הקאמבק הגדול שהחזיר אותה לעניינים. בגזרת הקהל הרחב כיכבה הלהקה במופעי הפתיחה של הגביע העולמי בכדורגל (המונדיאל) בגרמניה. מבחינת חובבי המטאל היתה זו ההופעה בפסטיבל "וואקן", לעיני עשרות אלפי מטאליסטים רעבים, שהחזירה את הכבוד לחבורה הגרמנית שאיבדה מעט מזוהרה בשנים שקדמו לכך.
ממש לא "להקת בלדות"
רק בישראל יכולה להחשב להקת ההארד רוק הענקית הזו ל"להקת בלדות", שהרבה יופתעו לייחס אליה את המונח "רוק כבד", ובכן, הם טועים. עם שירים כמו Blackout, Bad Boys Running Wild, Dynamite ועוד הסקורפיונז היא בראש ובראשונה להקת רוק כבד, הארד רוק. כעת, נמצאים הסקורפיונז בעיצומו של סיבוב פרידה מהמעריצים ברחבי העולם, שעומד להסתיים בסוף שנת 2011 ואולי אפילו להיכנס קצת לתוך 2012, תלוי בכמה שיוכלו החבר'ה לסחוב.
הגיטריסט רודולף שנקר, כמעט 2 מטר של עוצמה קטלנית, היה ממייסדי הסקורפיונז אי שם ב-1965, והיחיד שנשאר מאז ועד היום. הוא כבר לא עם השפם הנצחי, אבל עדיין במראה הרוקרי ועם הופעת הבמה האנרגטית והסוחפת גם בגיל 63. בראיון ראשון לתקשורת הישראלית הוא מתגלה כמו שניתן היה לדמיין - סופר נחמד, מעניין, הכי בעניין, הכי במטאל, הכי מצדיק את הריפים שכתב, שמלווים חובבי רוק כבד רבים כל חייהם. שנקר הוא כותב שירים גדול. בעוד 20 שנה אף אחד לא יזכור אף קטע של סטיב ואי או ג'ואי סטריאני בשמו, אבל יזכרו את "Still Loving You" ועוד כמה שירים נהדרים שהגיטריסט הזה יצר".
-הסקורפיונז תמיד סימלה חופש וחיוביות. הגעתם מגרמניה שליקקה את פצעי המלחמה, מחולקת למזרח ומערב, הייתם בצד הנכון וליוויתם את נפילת "מסך הברזל". בכל זאת, אתם מתפרקים כשהעולם אלים, מסוכן ונפיץ הרבה יותר מזה שהיה כשהתחלתם לנגן.
"השוני העיקרי והמהותי ביותר בין העולם שהקיף אותנו כשהתחלנו לנגן לבין העולם שמקיף אותנו כעת הוא חלוקת העוצמה בעולם שממנה נגזרים גם סוגי הקונפליקטים, כשהתחלנו לעשות מוזיקה בשנות השבעים העולם סבב סביב שני מוקדי עוצמה, ארה"ב ורוסיה עם "מסך הברזל" שלה והגוש הסובייטי, שני אלו היו מוקדי העוצמה והעולם היה בהמתנה שיקרה אחד משני התרחישים הבאים, או שתהיה מלחמה טוטלית ביניהם בה ישתמשו בנשק גרעיני ויהיה חורבן טוטאלי, או שמוקדי הכוח האלו יאבדו אט אט מכוחם והעוגה תתחלק בין יותר שחקנים.
_c.jpg "סקורפיונז פרס (צילום: Dave Hogan, GettyImages IL)")
"כיום כתוצאה של הליך חברתי והיסטורי ארוך הם איבדו מכוחן, מסך הברזל נפל, הקומוניזם התפורר, ארה"ב איבדה מהעוצמה, הצד הרע של המצב הוא שנכנסו שחקנים מטורפים למשחק העוצמות, קוריאה, איראן, עיראק של שנות השמונים, וזה משפיע על סוגי העימותים בעולם שכעת מאד מבוססים על דת, על פנאטיות דתית, ואם להיות יותר ספציפי – על האיסלם הקיצוני שמנסה לגרור את העולם אחורה למלחמות "קודש" והרג, ופתאום מדינה כמו איראן יכולה לצפצף על העולם ועל ארה"ב, דבר שלא היה יכול לקרות בסבנטיז כלפי ברית המועצות או ארה"ב. והעולם אלים יותר כי פנאטיות דתית מביאה הרבה הרס ברמת הרחוב, ברמת הגרילה, פיגועים, טרור, הטרור הוא הבעיה הקשה ביותר בעולם כיום".
"בשנות ה-80' הרוק המערבי השפיע על הגוש המזרחי"
"אני לא פוליטיקאי ואני לא אוהב את הלכלוך של הפוליטיקה, מה שאני יכול לעשות זה לנסות באמצעות הכלי המוגבל שלי - המוזיקה, להשפיע על אנשים ברמה האישית, זה כמובן לא ייתן שום אימפקט ברמה של תזוזות היסטוריות, אבל מצד שני אני יכול לומר לך בוודאות שמוזיקת הרוק המערבית שאנחנו חלק ממנה כלהקה, מאוד נגעה בדור הצעיר תחת השלטון הסובייטי והייתה אחד הגורמים החזקים למרד ולרצון של האזרחים שם בפתיחות, דבר שהביא בסופו של דבר להתמוססות השלטון שם, אני לא לוקח קרדיט על השינוי אבל אני מודע להשפעה החזקה של התרבות המערבית והרוק המערבי על הגוש המזרחי באותה התקופה".
-לעומת המסרים הגלובאליים, הדימוי שלכם הוא של להקה "נקייה", בניגוד נניח ל"מוטלי קרו" או "סקיד רו". אבל מעולם לא הייתם מיופייפים ותמיד דבקתם במראה הרוקרי ובביגוד השחור ומכנסי העור.
"המסרים הם גלובליים אבל הקו שלנו מאד ברור ומעולם לא הסתרנו אותו, אנחנו לא חבורה של פציפיסטים, אבל אנחנו בהחלט ממחנה השלום ונגד פאשיזם, נגד פנאטיות דתית, נגד טרור, נגד אלימות, תמיד התעסקנו בנושאים האלו באלבומים שלנו, זה מאד חשוב לנו, במיוחד כלהקה גרמנית שקמה לא הרבה זמן (מבחינה היסטורית) אחרי מלחמת העולם השנייה, רצינו להעביר באופן ברור את האג`נדה שלנו, אני בהחלט חושב שאנחנו להקה עם מעורבות חברתית חזקה, לצד שירי הפארטי והכיף תמיד היה בנו את הצד הרציני.
"זה מביא אותי לחלק השני של השאלה שלך, נכון שיחסית נניח למוטלי קרו (שהם חברים טובים שלנו דרך אגב, המתופף שלנו נשוי לאחותו של טומי לי, כך שאנחנו סוג של משפחה) הדימוי שלנו נקי יותר, נכון גם שסמים אף פעם לא היו חלק דומיננטי אצלנו, מה שאני לא יכול לומר בהקשר לסקס, מזה היה והרבה. אבל שוב, אנחנו לא מתייפייפים או מנסים לעדן משהו שהוא יותר מחוספס במציאות, אנחנו נהנים להתלבש ולהופיע בבגדים שחורים ומכנסי עור כי ככה אנחנו, אני אוהב את זה אז אני הולך ככה ושם פס מה אנשים חושבים, לי נחמד? אני אוהב את זה? אני לא פוגע באף אחד? אז הכל בסדר".
_c.jpg "סקורפיונז הופעה (צילום: Frazer Harrison, GettyImages IL)")
"ולדעתי מאד ברור שאנחנו כן להקה מתחום הרוק הכבד ואולי ההצלחה (שאני לא מתלונן עליה דרך אגב) של הבלדות שלנו היא זו ש'ניקתה' את הדימוי שלנו - אם נרצה או לא נרצה, שיר כמו 'Wind Of Change' או 'Send Me An Angel' הם שירים מאד נקיים וכשהם מגיעים להצלחה ברמה של עשרות מיליונים זה לא אותו אימפקט שעושה נניח שיר כבד כמו 'Another Piece Of Meat' או 'Blackout'. ושנינו יודעים שמהסוג השני היו לנו הרבה יותר, וכשאני אומר הרבה יותר אני מתכוון ביחס של 90% לעומת 10%, אבל העשרה אחוז האלו כל כך הצליחו בעולם וזה באופן טבעי מרכך ללהקה את הדימוי, אם אני מאושר מזה? זה לא שחור ולבן, כמובן שאני שמח שהשירים האלו הצליחו ובעיני הם שירים נהדרים, אבל זה חבל לי שהרבה פספסו את הסקורפיונס האמיתיים".
-יש שני רגעים בהיסטוריה של הסקורפיונס שהייתי רוצתה לקחת אותך אליהם, האחד הוא סיבוב ההופעות "World Wide Live" ב 1984 והשני הוא ההופעה בפסטיבל וואקן ב 2006. ב 1984 הייתם בשיא כלהקה, ב 2006 חזרתם לגוב האריות של המטאליסטים מול קהל שעבורו אתם הלייט שבלייט, תן לי את נקודת המבט שלך.
"שאלה מעולה, אומר לך מה דעתי, ב 1984 היינו בשיא ההצלחה שלנו בעולם, שנות השמונים בכלל היו תור הזהב של להקות הרוק הכבד המלודיות, אנחנו, מוטלי קרו, ואן הלן, דף לפארד, וכל השאר, מכרנו מיליונים מכל אלבום, עשינו סיבובי הופעות ענקיים לאורכה ולרוחבה של ארה"ב כשכל הופעה היא באולם של בין 25 אלף איש לששים שבעים אלף איש, הערצה מטורפת, גדול מהחיים, אני מסכים שבסיבוב הזה הלהקה נשמעה בשיא העוצמה שלה, אלבום ההופעה ממש משקף את זה, היום אין הפקות בכאלו סטנדרטים, נתנו שם בראש בכל מובן אפשרי".
"את הקהל שלא איבדנו בבלדות איבדנו כשניסינו להיות גראנג`יים, ואלטרנטיביים"
"מה שמביא אותי להשוואה שהבאת, פסטיבל כמו וואקן שהוא היום הגדול ביותר במטאל הכבד מכיל כמות אנשים שהיתה באה להופעות המצליחות שלנו ב 1984 בסיבוב ההוא, עדיין זה מעולה ועדיף בהרבה על שנות התשעים שהיו התקופה הגרועה של ההארד רוק והמטאל. ההופעה הזו בוואקן ב 2006 סימלה המון, בשנות התשעים התחלנו "לחפש את עצמינו", להתרחק מהמהות שלנו, להישמע אלטרנטיבי לפרקים, ניסינו להתאים את עצמנו לתקופה ובדיעבד זו היתה טעות, את הקהל שלא איבדנו בגלל הבלדות איבדנו כשניסינו להיות גראנג`יים, ואלטרנטיביים, אין לי דבר נגד המוזיקה הזו, אבל זה פשוט לא אנחנו, אנחנו משהו אחר, אז קיבלנו מכה מהקהל וקצת נבהלנו מעצמינו והחלטנו לחזור להיות אנחנו. הקלטנו את Unbreakable שהוא אחד האלבומים הכי כבדים שלנו וקבענו הופעה בוואקן, פסטיבל מטאל שמכיל קהל שעבורו אנחנו הלייט שבעסקה".
"אבל הלכנו על הכיוון הזה עד הסוף, אמרנו לעצמינו שניתן שם מופע שלא יישכח, שאחריו המעריצים הישנים שלנו יחזרו לאהוב אותנו והקהל החדש של הרוק הכבד יעוף אחורה, רצינו להראות שאנחנו עדיין רוק כמו הוריקן ולא רוק כמו הסבתא שלי עם כל מיני כובעים לא לנו. בחרנו את המיטב בשירים הכי כבדים שלנו, פתחנו בהמנוני המטאל שלנו, נתנו מאתיים אחוז. בהופעה הזו הרגשתי אותנו חזק בלב, חזר לי הרבה מאד מהצבע לפנים, פיצצנו שם, אין ספק, נתנו בראש, ואכן הקהל אהב מאוד".
-ואיך היה להופיע עם אחיך מייקל שנקר וכמובן עם הגיטריסט האגדי Uli Jon Roth על אותה הבמה, אתם בקשר מחוץ לשיתופי הפעולה האלו?
"מרגש, אין לי מילה אחרת, אנחנו כמו משפחה אחת גדולה, היתה תחושה על הבמה ולא סתם, אנחנו קרובים גם בחיים הפרטיים, עם אחי, מייקל שנקר, סביר מאד שאעשה מוזיקה בעתיד, חייבים לעשות משהו ביחד בקרוב, Uli Jon Roth הוא גיטריסט ענק, אגדה, היה כייף לנגן אתו את השירים הישנים שלנו, הוא חלק מהמשפחה של הסקורפיונס, היה חשמל באוויר".
"הדרך היחידה לחיות היא לעשות את מה שאתה מאמין בו"
-בישראל היו לך חוויות מיוחדות? זיכרונות טובים? דומה שהופעתם פה ושווקתם יותר כלהקת בלדות ופחות כלהקת הארד רוק.
"מזג אוויר מקסים, אנשים מאד נחמדים, חברותיים, ים, שמש, אני יודע שבישראל הבלדות שלנו מאד מצליחות, ואני רוצה שיזכרו אותנו כלהקת רוק שנותנת בראש ולא כלהקה זקנה ועייפה".
_c.jpg "רודולף שנקר, סקורפיונז (צילום: Ethan Miller, GettyImages IL)")
-אתה לא נשמע כמו בנאדם בן 60 פלוס אלא כמו בחור בן 22, מלא אהבה למה שאתה עושה, מלא תשוקה ואדרנלין.
"כי זו הדרך היחידה לחיות, וזה מה שיוביל אותך להצלחה, לעשות משהו שאתה מאמין בו, משהו שאתה אוהב ובא מהלב, רק ככה, לא מכיר דרך אחרת, רק בגלל זה הצלחנו, הכסף לא עניין אותנו, נכון שאנחנו מרוויחים יפה, אבל זה בגלל שהלב שלנו במקום הנכון ולא בגלל שתכננו איך לעשות קופה או איך להקליט אלבום עם 6 בלדות שימכור המון, ממש לא. החומריות מעולם לא היתה קרובה ללבי, העשייה כן, התשוקה ליצירה כן, האלוהים שלי הוא לא הכסף, וקשה לי עם אנשים שהאלוהים שלהם הוא הכסף והם ימכרו את החיים שלהם למען הכסף, אותי זה דוחה".
"Rock Your Life"
-אילו רגעים מבחינתך היו הכי מכריעים בקיום הלהקה?
"הייתי לוקח ארבעה נקודות, שתיים מהן העלת, האחת היא 1984 והסיבוב של 'World Wide Live' והשנייה שציינת היא וואקן 2006, אימצתי אותן. הייתי מוסיף את 1990 וההופעה בנפילת חומת ברלין וכל התקופה של 'Wind Of Change' שהיה למעשה פס-הקול של השינוי באירופה, והייתי מוסיף את האלבום 'In Trance' כסממן של התקופה הישנה שלנו, של הסבנטיז".
-ספר לי על הספר "Rock Your Life"
"בדיוק על זה הספר. זה ספר של כמעט 400 עמודים שכתבתי השנה ביחד עם עיתונאי רוק מגרמניה שצעיר ממני ב 25 שנה. התחברנו מאוד וגילינו שיש לנו מחשבה דומה, מהשיחות שלנו נוצר הספר. זה הסיפור האישי שלי והמון טיפים ועצות למי שרוצה ללמוד מהדרך שאני עברתי ומהנסיון שלי, והעצה שלי היא הפוכה מהעצה המקובלת בשוק: אל תחשוב על הדולרים, אל תחשוב כמה האלבום ימכור או כמה אנשים יגיעו להופעה או כמה הולכים לשלם לך בהופעה או בעבודה החדשה, פשוט תעשה את מה שאתה באמת אוהב ותעשה את זה מהלב ובמאה אחוז של השקעה ושלמות עם עצמך והכסף כבר יגיע מעצמו ואז תהיה גם מאושר וגם תרוויח יפה.
"זה ספר שמשלב קצת רוחניות, קצת ביזנס והרבה נשמה, הרבה מחשבה חיובית, אני מקווה שהוא יעזור להרבה אנשים, אני מקווה לתרגם אותו לכמה שיותר שפות, שיגיע לכמה שיותר אנשים, אל תחשבו על "לעשות מכה" אלא תחשבו על לעשות את מה שאתם אוהבים ומהלב, הכסף כבר יגיע אם תשקיעו את כל הלב והמחשבה בעשייה ותהיו כנים עם עצמכם ועם הסביבה".