להקת הדת'-קור הבריטית "Bring me the horizon", הופיעה אמש במועדון הבארבי בתל אביב וקיבלה מהקהל המקומי אהבה בכמויות, יותר מכל להקה אחרת שאי פעם ראיתי מופיעה בארץ, אהבה שיכולה להיחשב כהטרדה מינית או אפילו "אונס" בשידור חי על הבמה.
שרים לפני ההופעה כמו אוהדי כדורגל
עוד לפני ההופעה החלו המעריצים ברחבי הבארבי לצרוח את שם הלהקה ולשיר פזמונים שלמים מלהיטיה, כמו אוהדי כדורגל ששרים שירים לקבוצה לפני שהמשחק מתחיל. ואז כבים האורות ולצלילי שיר ראפ המלווה בצווחות מרוגשות של אות מעריצות עולים חברי BMTH עם השיר Diamonds Aren't Forever, שלאורך כל הביצוע שלו לא שומעים את הסולן אוליבר סייקס מרוב צרחות הקהל.
סייקס פונה לקהל בחיוך ענק ושואל: "How r we feeling tonight?! let's fuckin' go!" וממשיך לשיר הבא alligator blood. לפני השיר השלישי פונה סייקס לקהל המעריצים: "How r u feeling tel aviv, we are bmth from fucking shefild uk. This song is for all u sexy mother fuckers !". ואז סייקס וחבריו המקועקעים מנגנים את הלהיט "FUCK!" ומקפיצים לאוויר ומרעידים את כל הבארבי.
הקהל יוצא משליטה
כבר בשלב זה של ההופעה ניתן להבין למה התכוון הגיטריסט לי מליה כשאמר בראיון ל-mako: "הקהל הוא חלק מההופעה". כי גם אם לא הכרתם שיר אחד וגם אם אתם קמים והולכים לישון עם BMTH קשה היה שלא להכנס לקצב אמש. הבעיה היתה שהקהל התרגש יותר מדי והאהבה הפכה לאינוס הלהקה. מה שהתחיל בשירים הראשונים כהשתולליות לגיטימיות לחלוטין להופעת מטאל-קור, לרבות פוגו, זריקת חזיות, עליות לבמה לתת "כיף" ללהקה ולקפוץ לתוך הקהל, יצא משליטה.
גל מטורף של עשרות מעריצים העולים בזה אחר זה לחבק את חברי הלהקה, מפריעים להם לנגן, חוטפים לסייקס את המיקרופון, מנתקים (בטעות) את הכבלים של הגיטרות, מוציאים מריכוז את הנגנים, חוטפים את המקרופונים ומצטלמים עם חברי הלהקה. אולי אלה דברים שמגניבים וכיפים במידה, אבל מתאימים יותר למפגש מעריצים. חשבתם על זה שאולי הם גם ירצו לנגן?.
WALL OF DEATH
מצד שני החיבור של סייקס וכל BMTH עם הקהל היה מדהים. באמצע אחד השירים מצביע הסולן על אחד המעריצים שיודע את כל המילים בעל פה ומפציר בו לעלות לבמה. הוא מפנה לו את המקרופון ונותן לו לשיר בית שלם, רספקט! בשיר אחר מבקש סייקס ומתחרט על זה עוד לפני שהוא אומר את המשפט, שכל אחד בקהל יעלה לבמה ויתן לו כיף. נראה שלא היתה בחורה אחת בקהל שלא עלתה לחבק ולנשק אותו.
הבלגן ממשיך עד הלהיט ANTHEM, המנון הלהקה. בשלב הזה מבקש סייקס מ"Tel a fucking viv" לעשות WALL OF DEATH - סוג פוגו שבו הקהל נחלק לשני צידי המועדון וברגע שהמוזיקה מתגברת מתנגשים אחד בשני בבלגן אחד עצום.
שבו על הרצפה
בסוף השיר הלהקה יורדת ומשאירה את המעריצים פעורי פה למשך כמה דקות. אחר כך הם עולים להדרן של ארבעה שירים נוספים. בשיר האחרון מבקש סייקס מכל הקהל להתיישב בקטע השקט של השיר וכולם מצייתים לו במשמעת מופתית. כשהשיר מתגבר ומתעצם כל הבארבי קופץ ומשתולל ומשאיר טעם טוב בפה של הופעה קצרה ולעניין".
לא מקוריים
אין ספק שהיו בהופעה הזו אנרגיות מדהימות, ו"ברינג מי דה הורייזון" יודעים לתת שואו גדול, אבל האנרגיות הגיעו מקהל שכולו בני עשרה. הקהל המבוגר יותר לא מתחבר ל-BMTH כי חסרה להם מקוריות במוזיקה, ויסלחו לי המעריצים שאני מנפץ להם את הבועה.
נדמה שכל אלמנט בהופעה הזו כבר נלעס ונוגן על ידי עשרות להקות אחרות שעושות את זה יותר טוב מבחינה מוזיקלית. הריפים המלודיים גנובים מ IN FLAMES, או השבירות ששמענו כבר לפני 20 שנה ב fear factory, או הגימיקים כמו ה wall of death ש chimaera עשו כבר מזמן וידועים כ "משה של המטאל" באיך שהם מחלקים את הקהל לשניים. גם הקטע השקט שבו BMTH מושיבים את הקהל כבר נעשה על ידי סליפקנוט בכל הופעה שלהם שבה הם מנגנים את spit it out.
מבחינת ביצועים של הלהקה - הם לא היו משהו, וחלק מזה נובע מכך שסייקס נתן לקהל לעשות את רוב העבודה בשבילו והעדיף להתחבק עם עשרות הקטינות שהשליכו עצמן עליו. אבל חוסר המקצועיות האמיתי הגיע כשהמתופף מאת' ניקולס נתן לסמפלר להשלים אותו ועשה ב"כאילו" בקטעי המעבר הקשים של שבירות הקצב על המצלתיים. אז כמה שההופעה הזאת היתה אנרגטית, סילחו לי, בבית אני אשמע מוזיקאים אמיתיים ולא ממוחזרים.
