אחרי 32 שנות המתנה, חבלי לידה בהפקה שהצטמצמה מהיכל נוקיה לבארבי, הגשימו אמש מאות מטאליסטים ישראלים חלום ילדות בהופעה של אנתרקס (Anthrax). ענקית הטראש מטאל הופיעה בתל אביב. בשתי מילים - בלתי נשכח.
ההתלהבות מאנתרקס מתבקשת. הלהקה הוקמה לפני יותר מ-30 שנה על ידי סקוט איאן והיתה מחלוצות עידן הטראש מטאל (thrash ולא Trash, כמו שרבים נוטים להתבלבל), יחד עם סלאייר, מטאליקה ומגאדת'. כיום היא חברה איתן בקבוצת ה-"Big Four", שיצאה בשנים 2009-2010 לסיבוב הופעות ענק שהפך כבר למסורת. אנתרקס היתה מחלוצות החיבור בין ראפ למטאל, עם הרכב ההיפ הופ "פאבליק אנמי", איתו הוציאה בשנת 87' את "Bring The Noise". היא מילאה אצטדיונים, החליפה סולנים ובשנים האחרונות חזרה כמעט להרכב המקורי, מה שמסביר את בחירת השירים בהופעה שהיתה אמש בבארבי.
אנתרקס בבארבי: Indians
אנתרקס בבארבי: Got the Time
אנתרקס בבארבי: Fight 'Em 'Til You Can't
אנתרקס בבארבי: The Devil You Know
אנתרקס בבארבי: T.N.T Cover
כדי באמת להבין את ההתרגשות, אספר שאנתרקס היא אחת הסיבות המרכזיות שבגללן הגעתי למטאל. כשאחי ואני היינו קטנים, בתחילת שנות ה-90, היינו קמים בשבת בבוקר לראות את השידור השני של תכנית המטאל והרוק ב-channel V, חמושים בדגני בוקר וחיוכים. הקליפ שהכי נחקק לי בזיכרון מהתקופה הזאת היה "Belly Of The Beast" של אנתרקס. שנים אחרי זה, כשהייתי כבר מטאליסט קשוח, שחכתי לגמרי מהשיר (וכמעט מהלהקה) ודווקא בגרמניה בפסטיבל "וואקן" הראשון בו ביקרתיף מצאתי את האלבום "persistence of time". לא אשכח את האצת דפיקות הלב הנרגשות מלחיצת כפתור הפליי בדיסקמן וקבלת הפלאשבק של תמונת ילדות.
אתמול, 13 שנה אחרי, נסגר המעגל, וסוף סוף זכיתי לחוות את אחת הלהקות שעיצבו את הטעם המוזיקלי שלי בפרט ואת המטאל כמו שאנחנו מכירים אותו היום בכלל. את הערב ההיסטורי הזה פתחה בצפר (BETZEFER), שחזרה לבמה חמושה בארסנל שלם של שירים חדשים מהאלבום שעתיד לצאת באוקטובר הקרוב. עם "בצפר" אין טעויות. האביטלים הם הופעת החימום המושלמת- פאקינג-רוקנ'רול מקפיץ, שמכניסה את כולם לאווירה עם אותם המנוני מטאל שהפכו לחלק מהתרבות של לובשי החולצות השחורות בארץ. למרות הסט הקצר ההופעה הייתה קולעת וכללה חומרים ישנים בשילוב עם שירים שלא נשמעו בעבר מהאלבום החדש, וכמובן שואו ממוקצע וכיף טהור.
אחרי החימום המרתיח, את אוויר ההתרגשות בבארבי היה אפשר לחתוך בסכין. היה שם קהל משולב של ילדים, שהכירו את אנתרקס מאחים גדולים (ואולי אפילו אבות) ומיו-טיוב, לצד גברים כרסתנים בשנות ה-40 המאוחרות, שזוכרים חסד נעורים ללהקה שהשתוללו לקולות התקליטים שלה בילדותם (מבזק רכילות: גם חברי משינה באו לקבל בראש).
פצצת אנרגיה בלדונה
האינטרו של "Among the living" מתחיל לקולות תשואות הקהל וחברי אנתרקס קופצים לבמה, לקריעת הגיטרות בקפיצות ורקיעות, שהפכו לסימן ההיכר המפורסם של סקוט איאן - אחד מאייקוני המטאל הגדולים בהיסטוריה. אחריו מבזיקה פצצת האנרגיה הקטנטנה ג'ואי בלדונה, שמתחיל להתרוצץ, להשתולל ולשיר טראש מטאל היישר מהאייטיז, כמו שאף אחד כבר לא שר היום.
ההתרגשות של הקהל יוצאת מגדר הרגיל, הבארבי מרגיש כמו קופסת סרדינים ברוטב זיעה, כשכולם עולים על כולם, דופקים את הראש ומריעים בהיסטריה מלווה בחיוכים קורנים. בלדונה מברך: "בארבי, אתם נראים מעולים שם הערב", ומיד הם עוברים לנגן את להיט הפוגו " caught in the mosh". הקהל ממשיך בהשתולליות מטורפות, שלא יסתיימו עד אקורד הסיום.
"God damn man!, לקח לנו שלושים ומשהו שנה להיות פה הערב, בואו נעשה את זה כמו שצריך", פונה בלדונה לקהל ומתחיל לשיר בא-קפלה את "NFL", כשהוא מחזיק כל שורה ושורה של הפזמון באריכות. אומנם הפנים שלו מגלות את גילו המתקדם (53) אבל האנרגיות והקול שלו נשארו אחד לאחד כפי שהיו בגיל 20, וגם הגישה נשארה כמו פעם.
"מצטער, אני מעדיף לנגן בשבילכם מלתת כיפים"
בדיוק כשההופעה של "אנתרקס" מרגישה כאילו היא תהיה מורכבת אך ורק מלהיטי העבר שלהם, נכנס אינטרו מרגש מהאלבום האחרון, שמתחיל את "In the end" ויוצר בילד אפ מלהיב, שגורם לכולם לצפות לכניסת הדיסטורשן, בייחוד כשסקוט איאן מחליף את הגיטרה לזו עם תמונות של רוני ג'יימס דיו ודיימבג דארל המנוחים, שלכבודם הוקדש השיר. אבל כל העסק מתחרבן על ידי אחד המעריצים שמחליט לעלות לבמה כדי לתת כיף ללהקה ולקפוץ בסטייג' דייווינג לקהל בול בקליימקס. אנתרקס עוצרים הכל, מסתכלים על המעריץ באכזבה וסקוט ניגש למיקרופון: "מצטער, אני מעדיף לנגן בשבילכם מלתת כיפים". אכן רגע מביך. אבל האנתרקסים שמים את זה מאחוריהם וממשיכים לנגן כרגיל (בסופו של יום, סביר להניח שזה קורה להם בכל הופעה, בשאיפה שבאחרות הטיימינג לא כזה גרוע).
"יו תל אביב! Where my fucking jews at ??!!!", צועק סקוט איאן, הסמל הכי יהודי במטאל האמריקאי ומתוודה שחיכה להגיד את זה 32 שנה. הוא ממשיך להריץ צחוקים עם הקהל בהומור הייחודי לו, ומחליט לתת כבוד למעריצים שחיכו כל כך הרבה זמן לראות את מפלצות התראש בארץ: איאן מקדיש לנו את השיר הראשון של אנתרקס שהוקלט אי פעם "Death rider", בביצוע שגורם לחשוב על זה שהיתה מוזיקה ממש ממש כבדה עוד מלפני שרוב הקהל (כולל אני) בכלל נולד.
ואז, כמו בכל הופעה גדולה, מגיע שלב הקאברים. לאנתרקס הפעם יש תירוץ טוב. אחרי שהם הוציאו השנה אלבום גרסאות כיסוי בשם "anthems". איאן מתוודה: "זה השיר שאני הכי אוהב של הלהקה שאני הכי אוהב", ומתחיל לנסר על הגיטרה את "T.N.T" של AC/DC. ובדיוק ברגע שחשבתם שהקהל בבארבי לא יכול לצעוק חזק יותר נשמעות צעקות ה" Oi Oi" חזקות עוד יותר מצעקות היציע בטדי.
אחריו אנתרקס ממשיכה לדהור עם הסינגל מאלבומם הקודם "devil you know", שאחריו עוקבים ריקודי המלחמה Indians, medusa ,got the time ,fight'em, ולסיום ההופעה "I Am The Law". אלא שהקהל ממש לא נותן לאנתרקס לרדת ואיך שהם מניחים את הגיטרות מתחילים לצרוח WE WANT MORE! בצעקות שמרעידות את המועדון ומחזירות את הלהקה לבמה מהר מהצפוי.
אנתרקס חוזרים עם "be all end all", השיר שפותח את האלבום "state of euphoria", שלא היה בתכנון המקורי שלהם. ההדרן ממשיך ל-"Madhouse" והסוף הסופי מגיע, איך לא,עם השיר הכי ענק שלהם "ANTISOCIAL".
היה מצויין ומרגש, אבל
למרות שהיה מצויין, קשה לסיים בלי פינת "הפולנייה הממורמרת". למרות השעה ו-40 דקות של סט ממוקצע, בלי מנוחות, עם ביצועים מדהימים ואחלה בחירת שירים - בכל זאת היו כמה אכזבות קטנות. למשל, ההתעלמות הטוטאלית מיצירה של למעלה מעשור, מכל החומר בתקופתו של הסולן השני בוש (אבל זה עוד מובן - למה שבלדונה יצרה לשיר שירים שלא הוא ביצע במקור). אנתרקס גם לא ביצעו את השירים המפורסמים המשלבים ראפ שהם היו הראשונים לשלב, כמו "bring the noise" ו-"I'm the man". ויותר מהכל: למה צ'ארלי בנט, המתופף הענק שלהם, לא הגיע איתם?! ונאלצנו להסתפק במחליף.
ולמרות הכל, אין ספק שאמש בבארבי נכתב עוד דף בספר ההיסטוריה של המטאל המקומי. אלפי חלומות הוגשמו בהופעה מדהימה ומרגשת שסגרה מעגל למטאליסטים. הופעה שהתקיימה למרות כל הקשיים ההפקתיים והמעבר מצפי של אלפי מעריצים בהיכל נוקיה לאלפייה בבארבי. מצד אחד מדובר בסוג של "תעודת עניות" לסצינת הרוק והמטאל בארץ: להקת אצטדיונים עצומה כזאת נאלצת למלא מועדון (גדול ככל שיהיה) במקום היכל ענק. מצד שני, גם במות ענק בפסטיבלים של עשרות אלפי אנשים, לא יספקו את כמות האנרגיות והאהבה שאנתרקס נתנו לנו אמש וקיבלו מאיתנו בחזרה.