דייב לומברדו, מתופף להקת Slayer, אחד ממתופפי ההבי מטאל הגדולים בתבל, מגיע לישראל להופעה אחת, שתתקיים ב-1 במאי. ההופעה תשלב סדנת תופים, ג'אם עם אמנים ישראלים ושיחה עם הקהל על הקריירה. מתחילת דרכה של "סלייר" בעולם המטאל היה לומברדו לאגדה וזכה לכינוי "הסנדק של ה-Double-Bass", בשל סגנון הנגינה הקיצוני הכבד והמהיר שלו, שמשלב מעברים מהירים ושימוש בלתי פוסק בדאבל-בס.
פרט להיסטוריה שעשה ב"סלייר" (שנחשבת אחת מ"ארבע הגדולות" יחד עם מטאליקה, מגאדת' ואנתרקס), אחראי לומברדו על פרוייקטים חיצוניים, לרבות ההרכב "Fantomas" עם מייק פאטון מ"פיית' נו מור" (שגם הוא ינחת בקרוב בארץ עם "טומהוק"), נגינה באלבומיו של אמן הג'אז ג'ון זורן, תיפוף בהרכב הטראש "GRIP INC", בהרכב "טסטאמנט" ונגינה עם הרכב הצ'ילו הפיני "Apocalyptica".
לקראת ההופעה בישראל התפנה דייב לומברדו לראיון אישי מיוחד, וכמוהן שהשאלה הראשונה היתה מה מחכה לנו בהופעה הראשונה שלו בישראל. "אני עושה את סדנת התופים שלי, ששונה ממתופפים אחרים", מסביר לומברדו. "מתופפים רבים מגיעים מעולם בתי הספר למוזיקה ולימוד בכיתה, אבל אני אחר, אותי אף אחד לא לימד, לימדתי את עצמי בכך שצפיתי במתופפים אחרים והקשבתי למוזיקה ולנגינה. בסדנה אני רוצה ללמד איך להשתחרר ולהיות בחור שמנגן במערכת התופים, במקום לחשוב על החלק הטכני של התופים להפוך להיות איתם אחד, עם הקצב".
"אני אזרום עם השאלות של הקהל"
-נשמע מעניין.
"בהופעה גם אשוחח עם הקהל, ואנגן כשברקע קטעים דגומים מכל הקריירה שלי, אדגים איך אני עושה כל מיני דברים, אסביר ואספר סיפורים מהקריירה, כדי שתכירו מי הוא דייב לומברדו, שמאחורי התופים ב'סלייר', 'פנטומס', 'גריפ אינק' ו'טסטאמנט'. כל סדנה היא שונה שכן כל שאלה שתעלה תזרום ותכווין את הערב לכיוון אחר. אני לא עובד לפי נוסחה קבועה ומה שיבוא יבוא. מה שאני כן יכול לספר זה שאארח בהופעה בישראל את הגיטריסט של 'אורפנד לנד' יוסי סאסי ואת חברי ההרכב שלו ונעשה גם כמה גרסאות אוריינטליות לשירים של 'סלייר', צריך להיות ממש כיף".
-תגיד, איך יכול להיות ש'סלייר' אף פעם לא הופיעו בישראל?
"אני באמת לא יודע, אני חושב שזה עניין של טיימינג. שמעתי על עשרות להקות שמגיעות לישראל והלוואי וגם 'סלייר' היו מגיעים. אני יודע ש'איירון מיידן' ו'מגאדת'' הופיעו אצלכם ועוד הרבה. אני בא אליכם וזה מה שבאמת חשוב, ואני לא יכול לחכות כבר".
"אנחנו לא פאשיסטים, רק רצינו תשומת לב"
-מעריצי 'סלייר' מתלבטים בשאלת ההתעסקות של הלהקה עם סמלים נאציים. השיר 'Angel Of Death' והתעסקות עם השואה, מה הסיפור האמיתי?
"בתקופה שיצרנו את השירים האלה, כתבנו אותם כדי לעורר תשומת לב. אז דיברנו על שטניזם, אונס, פאשיזם, וזה הכל היה כדי לקבל תשומת לב וליצור מחלוקת ו'באז' מסביב ללהקה. אבל בשום פנים ואופן אף חבר להקה אינו פאשיסט או כל דבר בסגנון הזה. אני מקובה, תום אריה מצ'ילה, קרי קינג מקליפורניה וג'ף מלונג ביץ'. היינו ילדים כשכתבנו את זה ובשבילנו הם היו נושאים וסיפורים לכתוב עליהם את השירים. לא כתבנו על אהבה ועל החיים. 'סלייר' בשבילנו היתה התעסקות בדברים השליליים בחיים, אבל ממש לא כדי לפגוע בקבוצה ספציפית אחת, אלא במטרה להיות שנויים במחלוקת".
-המעריצים של "סלייר" נחשבים לפנאטים ביותר, אלימים, צורחים, חורטים על עצמם את שם הלהקה. איך הצלחתם למשוך את כל המשוגעים?
"לדעתי זה בגלל התדמית של 'סלייר', התדמית קשוחה והגישה של 'אל תתעסקו איתי, אני מעריץ את סלייר'. כשאני הייתי בבית הספר היסודי היה לי אלבום של איירון מיידן, 'קילרס' והשווצתי בו כי יש לו את המפלצת על העטיפה וזה גרם לי להרגיש שאני קשוח ואני חלק מזה. אני חושב שההרגשה הזאת מעצימה ומאחדת את המעריצים. הרגשת השייכות למשהו שגורם לך להרגיש מוגן".
"ההופעה הכי מטורפת עם הפוגו הכי קיצוני"
-זוכר ערב אחד מטורף במיוחד?
"אני זוכר שניגנו בלוס אנג'לס ב-86', ואין ספק שזאת הייתה ההופעה הכי משוגעת אי פעם, הם מכרו יותר מדי כרטיסים והיו המון מעריצים שלא יכלו להיכנס. זה הפך להתפרעות אלימה מחוץ למועדון, המעריצים התחילו לשבור את הדלתות להפוך מכוניות. הצבא של המשטרה הגיע וסידר את העניינים, ניגנו את ההופעה אבל הפוגו באותו ערב היה הקיצוני ביותר שראיתי בחיי. מעמדת התופים זה היה נראה כמו העין של סופת הוריקן, וזאת היה חוויה מדהימה לראות".
-למה אחרי עשור נוסף עם 'סלייר', קאמבק היסטרי וטורים עם ה-big 4 החלטת לפרוש מהלהקה?
"הכל הלך נהדר, והייתי בדיון מחדש על החוזה שלי. היו כמה נקודות שעורך הדין שלי ואני לא הסכמנו איתם, ואמרתי שאני צריך קצת שקיפות והבנה של איך אתם ('סלייר') משלמים לי, על איזה בסיס אתם משלמים לי והם לא היו מוכנים להראות את זה. זה עצוב, אבל אני אופטימי ומחזיק אצבעות שדברים יסתדרו בינינו".
-איך אתה רואה את העתיד שלך עכשיו אחרי סלייר?
"אני רואה את העתיד שלי מאוד בבהירות, יש לי להקה חדשה, יש לי פרויקטים נוספים שתשמעו עליהם בקרוב. יש לי המון רעיונות תיפופיים שאני רוצה לעשות, אז העתיד מאוד בהיר ויש המון דברים שאני רוצה להגשים".
-אחרי 30 שנה יש לך עדיין את התשוקה לנגן רוק כבד?
"כן! תמיד תהיה לי אהבה ותשוקה למוזיקה. זה גורם לי להרגיש שזה מקפיץ אותי רוחנית ומרים אותי נפשית. הדבר הראשון שאני עושה בבוקר זה לשמוע ברקע מוזיקה. אני בן 48 עכשיו ואני עדיין שומע מוזיקה ואוהב מוזיקה עכשיו כמו כשהייתי בן עשרה. אני לא חושב שזה אי פעם ישתנה. אני מתרגש כל פעם מחדש לפני הופעה ואני לעולם לא רוצה להפסיק את החוויה של להופיע חי. כילד תמיד רציתי לעשות זאת ולא אכפת לי איך אני עושה את זה, אם זה באצטדיונים ענקיים או במועדון קטן, כל עוד אני מנגן לפני אנשים לא אכפת לי, התופים הם החיים שלי".
כשלהקת "Slayer" פרצה לעולם המטאל בשנות ה-80' התיפוף של לומברדו היה משהו שלא נשמע כמותו לפני כן. במרוצת השנים היו מתופפים שניגנו מהר יותר או להקות שניגנו עם דיסטורשן כבד יותר, אבל אף אחת מהן לא נשמעה כבדה כמו "סלייר". בשעה שמתופפי מטאל אחרים מנגנים בצורה תבניתית וטכנית, הצבע המיוחד של דייב לומברדו נשאר שונה ובולט.
"אצל מתופפים אחרים אתה שומע מחשב, לא בן אדם"
"לדעתי זה בגלל מה שקרה במוזיקה היום", אומר לומברדו. "היום מתופפים לומדים מהאזנה לא למתופפים אמתיים אלא למחשבים, והמחשבים רק מתקנים ולוקחים את הרגש של המתופף, במיוחד במטאל, ז'אנר שבו הכל צריך להיות מושלם מבחינת מטרונום וסאונד. אין דבר מדהים יותר מלהקה שמתנהלת כמו מוזיקה קלאסית, כי למוזיקה קלאסית יש טמפו, אבל לעתים היא מתגברת ואם תכניס את השירים הללו ותסדר את המטרונום שם אתה תאבד את הרגש. זה בדיוק מה שקורה עם מתופפי מטאל היום, שמתקנים את כל הרגש של התיפוף והשוני בין מכה למכה, אז כבר אין לך מתופף ואין לך רגש, יש לך מחשב שמנגן".
-וב"סלייר"?
"ב'סלייר' לא השתמשנו כלל במחשבים עד חזרתי ללהקה לפני עשור. "season in the abyss", "reign in blood", "show no mercy" - באף אחד מהם לא נגענו במחשבים, רק כשחזרתי ללהקה אחרי עשור של הפסקה השתמשנו בהם, אבל רק בשביל הקצב, בלי לגעת ברגש".
-בשונה ממוזיקאים אחרים, אתה לא עושה חימום לפני הופעה, למה?
אני מנגן כמעט כל יום, אז אני לא צריך להתחמם. אני חם עכשיו. בזה הרגע אני יכול לנגן הופעה. אני חם כי אני בכושר. לנגן ולהתחמם יגרום לי להתעייף לפני ההופעה, במקום לתת את כל האנרגיות בתחילת ההופעה".
-מה הוא ההישג הגדול ביותר בקריירה שלך?
"אני לא חושב שהגעתי אליו. אני לא חושב שאי פעם אני אגיע אליו. אני תמיד רוצה להשיג משהו חדש, משהו שונה ואני חושב שהניסיון והתהיה שלי עם התופים הם עוד לא שלמים. אני קרוב, אבל עוד לא שם".
-מ-30 שנות נגינה מה הוא הדבר שאתה הכי גאה בו?
"אני מאוד גאה לנגן ב'פנטומס' עם מייק פאטון, לנגן בפסטיבלי ג'אז יחד עם אמנים ענקיים וכמובן ההיסטוריה ש'סלייר' עשתה, ועכשיו עם הלהקה החדשה שלי 'PHILM'. אני הפקתי את האלבום וזה חוויה חדשה לגמרי. מרגש אותי מאוד לחזור אחורה ולהתחיל מחדש, להופיע במועדונים הקטנים אחרי שמילאתי איצטדיונים.
זה מרגש מאוד. אתה עושה את ההחלטות שיקדמו את הלהקה, לחוות מחדש את ההתרגשות של חברי להקה שינגנו לראשונה באירופה בסיבוב הופעות, ואי אפשר להגיע ישר לפסגה צריך לעבוד קשה. כך אתה הופך להיות להקה אמיתית, לנגן מול עשרת אלפים איש זה קל. ההתחלה זה מה שמאתגר וזה מה שמרגש".
-זו לא נסיגה?
"אני לא רואה את זה כצעד אחורה. זה לא משנה איפה אתה מנגן תופים. כל עוד אתה מתופף, אם אתה אוהב לתופף, זה לא משנה איפה אתה עושה את זה, אצל חבר בבית או באצטדיון ענק. מה שמשנה זה איך אתה מרגיש , ואני מרגיש נפלא כי אני מנגן. לפעמים המוזיקאים שנהיים גדולים הופכים להיות יהירים ואגואיסטים. המוזיקאים האלה לא יכולים להופיע בקטן, כי הם אומרים 'אני צריך מוניטור מסוים, אני לא אוהב את האורות האלה'. הלו, אתם רציניים?! אם אתה מוזיקאי אמיתי אתה תנגן בכל מקום. אז לא, אני לא מרגיש שהלכתי אחורה, כי אני בונה משהו חדש".
-לסיום, יש משהו שאתה רוצה למסור למעריצים בארץ?
"אני לא יכול לחכות להגיע אליכם לישראל, להכיר את האנשים, לראות את כל האתרים ההיסטוריים. אני אגיע עם הבן שלי ואנחנו מאוד מחכים לשמוע את השפה, לאכול את האוכל המקומי, לשתות את הבירה המקומית וגם לנגן קצת על התופים".