בשנות השבעים הסתובבה שמועה בארץ הקודש על כך שבזמן ש"דיפ פרפל" כתבו את הסינגל "Black Night" הם נתקעו עם ההמשך למילים "Don't Care". עובד במה ישראלי שהסתובב איתם, לפי השמועה, הציע להם להמשיך את השורה בסלנג עברי "שים זין", וחברי הלהקה המיואשים הסכימו. האמת, כשמקשיבים להקלטה המקורית אפשר באמת להאמין שזה מה שאיאן גילן שר. 44 שנים אחרי, אותו איאן גילן שר בבירור את המילים הנכונות של השיר "Don't Care, Sit Tight" – ובכל זאת, עם אהבת הקהל המקומית הנדירה שזוכה לה עדיין "דיפ פרפל", זה נראה כאילו מדובר בנכס קלאסי עברי לכל דבר.
עדיין להקה מצויינת
הגלגול השמיני של הלהקה האגדית הגיע לישראל בפעם השלישית בתוך שש שנים. למעשה, הלהקה תסגור הערב (ראשון, 23.2) מספר די נדיר של שמונה הופעות בתווך שבין תל אביב לקיסריה בתוך עשור. אם להיות קטנוניים, אפשר לציין שהחבר היחיד מההרכב המקורי של "הסגולים" הוא המתופף איאן פייס. אבל בלהקה שעברה כל כך הרבה שינויים (ארבעה סולנים, ארבעה גיטריסטים, שלושה בסיסטים ושני קלידנים - וכמעט אף אחד לא מסתדר עם השני), מבחן התוצאה הוא שקובע: ובשורה התחתונה, גם כשהגיל הממוצע של חברי הלהקה עבר מזמן את ה-60, עדיין מדובר בלהקת רוק מצויינת, שאסור להפסיד הופעה שלה.
איזו להקה גדולה "דיפ פרפל"? בואו ניזכר רק במספר שמות של שירים: Anthem, Lalena, April, Kentucky Woman, Chasing Shadows, Speed King, Child In Time, Fireball, Highway Star, Maybe I'm A Leo, When a Blind Man Cries, Woman From Tokyo, Pictures of Home ועוד. המשותף לכל השירים האלה - שאף אחד מהם לא בוצע אתמול בהופעה. לא שזו הייתה הפתעה גדולה למי שעקב אחרי רשימות השירים מסיבוב ההופעות האירופי האחרון, אבל שבעה שירים משלושת האלבומים האחרונים של הלהקה (2003, 2005 ו-2013) לעומת שמונה שירים בלבד משלושת האלבומים הגדולים של הלהקה מתקופת איאן גילן (In Rock, Machine Head ו-Fireball) זה יחס קצת לא הוגן, בעיקר כשהשירים שאתה משאיר בחוץ הם להיטים יכולים למלא הופעה שלמה.
ההופעה הכי גדולה של "דיפ פרפל" בישראל אי פעם
זו הייתה ההופעה הכי גדולה של "דיפ פרפל" בישראל אי פעם, אך ברגעים ארוכים מדי היא הייתה גם השקטה ביותר. ככה זה כשבקדמת הבמה בנוקיה מצטופפים מבוגרים שרכשו כרטיסים במחיר שלא שווה לכל נפש (אלף ש"ח), ואפילו ריף הגיטרה הקלאסי של "Strange Kind Of Woman" לא מצליח להקים אותם מהכסא המרופד. לא מן הנמנע שהבסיסט רוג'ר גלובר (שפספס את ההופעות של הלהקה בישראל ב-2011 בגלל סיבות אישיות), לא הבין לאן נעלמו האנרגיות המטורפות שהיו בהופעה הקודמת של הלהקה בתל אביב בשנת 2008 בהאנגר 11. ההבדל הוא שאז כל הכרטיסים היו למקומות עמידה, ובמחירים שגרמו למעריצים האמיתיים של הלהקה להסתער עליהם.
דווקא החימום של "טל פרידמן והחתולים השמנים" הצליח במפתיע להרים את נוקיה, בעיקר בגלל חוש ההומור החד של פרידמן, שביצע בין השאר מחרוזת שירים מזרחיים פופולאריים בגרסאות מתורגמות לאנגלית. פרידמן "עקץ" בצורה די כואבת את אייל גולן על פרשת הקטינות האחרונה, וזכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל בנוקיה.
רק בשיר האחרון לפני ההדרן, הקהל הישראלי הביא את האנרגיות שלו לבמה, והצטרף בשירה אדירה ללהקה ב-"Smoke On The Water". בהדרן כבר כל ההיכל עמד על הרגליים, והיה אפילו מי שנסחף וזינק לבמה כדי לחבק את איאן גילן, שקיבל את העניין בחיוך של הבנה (לעומת המאבטחים במקום, שגררו את המעריץ הסורר באגרסיביות מיותרת).
בכל מקרה, נוקיה הוכיח את עצמו שוב כהיכל הכי טוב להופעות רוק (ובכלל) בישראל - כאשר הפעם עמדו אנשי הסאונד באתגר שמציב החלל הגדול, והביאו את הצליל "הכבד" של הסגולים בדיוק כפי שהוא אמור להישמע. בסולו התופים של פייס ב-"The Mule" כל הכיסאות רעדו מרוב עוצמה.
בעידן בו להקות רוק מנסות להצדיק את קיומן, ואמני פופ רגעיים מצליחים להשתלט על כל חלקה - אסור להתייחס בקלות ראש לעובדה שלהקה בסדר גודל של "דיפ פרפל, מגיעה לפה בפעם השלישית בתוך שש שנים. כיף לראות את נוקיה מלא בהופעה כזאת, נותר רק לקוות שבהופעה הערב, הקהל לא יחכה להדרן, ויעמוד על הרגליים כבר מהשיר הראשון. תנו להם כבוד, מגיע להם - ובתמורה אולי הם יחזרו שוב עוד שנתיים.
רשימת השירים במופע:
נעימת פתיחה: "מאדים" של גוסטב הולסט, Après Vous, Into the Fire, Hard Lovin' Man, Strange Kind of Woman, Vincent Price, Contact Lost, The Well Dressed Guitar, The Mule, Above And Beyond, Lazy, Hell To Pay, Perfect Strangers, Space Truckin', Smoke on the Water
הדרן: Green Onions, Hush, Black Night.
