לבוא להופעה מבלי לדעת מה תקבל, אני קולטת שזה נהיה אחד הבילויים האהובים עליי, יש בזה משהו אדיר והפעם זה אפילו עבד לטובה. נכנסתי לבארבי מלא באנשים כמעט מכל הסוגים (התל אביביים לפחות). התמקמתי עם חברה בעמדה טובה- ידעתי לפני הריח הרפואי החזק שהיה באוויר. כולם שמחים צוהלים ונרגשים ולי אין מושג למה.
ציפיתי לכנר על הגג, קיבלתי את הספיישלז
איך ששמעתי שני תווים הבנתי. כל מה ששמעתי לפני כן על הלהקה, חוץ מהשם - זה שהם נאמנים לישראל (פעם חמישית שלהם פה? ועוד בשבת! איזה מזל שעוד אפשר), ושהם משתמשים בהרבה אלמנטים יהודיים במוזיקה חדשנית. ציפיתי לכנר על הגג, קיבלתי את הספיישלז. בעיטה לראש צר התפיסה שלי.
_c.jpg "אוי ואבוי בארבי (צילום: אורית פניני)")
_c.jpg "אוי ואבוי בארבי (צילום: אורית פניני)")
הדמות הראשונה שראיתי הייתה אישה שחורה מהפנטת, ישות מדהימה בשמלת נצנצים שלא הייתה מביכה את היידי קלום, רגליים באורך אולי כל הגוף שלי, קול סקסי יפהפה עם המבטא הבריטי הכי ממכר. כבשה אותי. החברה הזמינה שתייה ואני בחרתי שלא, פשוט כי זה מספיק עניין אותי. למזלי גם אין לי צורך בלהשתכר ולהפעיל את גלאי החתיכים, אני מסודרת. לא שהיה עם מה לעבוד אניוואי.
שכחתי מהסולנית והתאהבתי בכנרת
מפה לשם כבר שכחתי מהסולנית והתאהבתי בכנרת. מה זה? יצור קטן, יפה וקופצני, כזאת שדה! אני לא יודעת כמה מכם יודעים, אבל צריך ממש להתפרע על הכינור כדי לקרוע קשת.
_c.jpg "אוי ואבוי בארבי (צילום: אורית פניני)")
_c.jpg "אוי ואבוי בארבי (צילום: אורית פניני)")
בכלל, אני חייבת לציין ששתי הנשים שהיו על הבמה יותר בלטו בעיני מהרוב הגברי שנכח. לא יודעת אם זה בגלל שגם אני די בתחום, אבל לראות אישה על במה עושה עבודה כל כך טובה תמיד גורם לי לצמרמורת שכולה גאווה, הערצה ומעט קנאה. בקטע הכי טוב שיש.
בשיר השני קרה משהו, התחלתי לזוז. מהכתפיים לברכיים ומשם לישבן שהיה אול אובר. אוי ואבוי. בשיר השלישי הוקסמתי מהגיטריסט ומהחצוצרנים, ברביעי מהקלרינטיסט שגם שר, בחמישי מהמתופף, הבסיסט, חזרה לכנרת וכן הלאה. כל שיר נתן ספוט למישהו אחר על הבמה וזה היה מקסים. שילוב מעולה בין ג'אם סשן גרובי (אני שונאת ג'אם סשנס גרוביים) - להופעה מתוכננת ומתוקתקת. כמעט שכחתי מה זה לראות הופעה של מקצוענים.
_c.jpg "אוי ואבוי בארבי (צילום: אורית פניני)")
נהניתי עד כדי שריקות
הקהל בתשואות היסטריות, שיר שקט ומרגש מתחיל וקריאות "ששש!" מבוגרות נשמעות ברקע. הם מתים על כל מה שייתנו להם בשלב הזה. החוגגים הנמרצים עצרו, הסטלנים בהו, בנות ה-35 הבודדות חדלו לרגע מלרקוד עם עצמן. אפילו זוג הלסביות החמודות שבלעו אחת את השנייה מלפניי הפסיקו, בשביל פשוט להסתכל.
אם כבר מדברים על הקהל אז אני חושבת שהוא באמת היה ראוי לציון היום. כל כך מפרגן, כל כך מאוחד, כל כך בעניין. חזרנו לקצב וכולם בטירוף. אפילו מחיאות הכפיים שלפני ההדרן היו הכי מסונכרנות. אני באמת לא חובבת מושבעת של מוזיקת עולם, או בסגנון. ונהניתי עד כדי שריקות. אין ספק שהשואו באמת הצדיק את זה. ובעיקר השמלה.
_c.jpg "אוי ואבוי בארבי (צילום: אורית פניני)")
>> לנה דל ריי, טרנט רזנור ועוד ב"הפרעת קשב" החדש של ענת טייכר