יום שלישי, קר בטירוף ואני אוזרת כוחות להתלבש, להתגנדר (כמה שאפשר- אני לא מאמינה בריסים מעושים שעוברים את קו השיער שלי) ולצאת מהבית לכיוון "האזור" שברחוב הרכב 13. טוב, שקר. כדי לאכול לזניה בדיזינגוף ורק אז לרכב 13.
לא זיהיתי את המקום, העיצוב מקסים
בפעם האחרונה שהייתי שם, המקום עוד נקרא הברזילי והריח משתן, חגיגת ורמקולים שרופים. העיצוב היה שחור ועלק-עתידני, הכל מתכות זולות וחלקי מנועים בכל מיני ספוטים ליד מושבי אוטו מפורקים. סליחה חבר'ה, אהבתי חלק מהליינים אבל וואלה, המקום היה נראה זוועה.
כשנכנסתי אתמול, לא זיהיתי. מקום יפהפה, חם, מעוצב בסופר-סטייל. להתחיל מזה שפרקט מכסה את כל הרצפה, גיטרות תלויות על הקירות, תופים מתפקדים כמנורות (רעיון מדהים, מתישהו אגנוב אותו בלי בושה). תמונות גדולות מצוירות של ג'ימי הנדריקס, פרנק זאפה ופאקינג באך. מי הגאון - כל הכבוד לו. אפילו השירותים מסוגננים ותואמים עם טקסטים לאורך כל הקירות ומצילה מעל כל נורה. מקסים.
מארינה סלב סוג ב' אם לא א'
צלמי סטילס ו-וידאו ממלאים את המקום לצד אורחים חשובים וכל מיני סלבס סוג ד'. אולי חוץ ממארינה, שהקרינה הטבעית שלה היא לא בשל הפוזה אלא מגיעה מבפנים, מה שהופך אותה מבחינתי לפחות לסוג ב', אם לא א'. אוירה טובה, שום דבר לא נעשה בהתלהבות יתר ומרגישים שכולם באמת באו לשמוע את הצוות הנדיר - אסף שלם ונדב הופמן.
את נדב אני לא מכירה מ'כוכב נולד', אני בכלל בגמילה מראליטי. אותו אני מכירה מהשסק, אולי הבר האחרון בתל אביב שאני יכולה להגיד שאני באמת עוד אוהבת. כמה צ'ייסרים עברו ביננו בזמנו, כשעבדתי שם. ככה שהצד שאני מכירה בו הוא לא זמר או פרפורמר, הוא חתיכת חגיגה. מעניין יהיה לראות אותו רגוע, כן, פתוח. נתתי צ'אנס כי הוא שר מהלב.
הרמוניות קסומות, הכל עדין ועוטף ורך
ההופעה מתחילה ומגיעות ההרמוניות הקסומות הללו לאוזניי. הכל עדין ועוטף ורך. גם השירים היותר בועטים, רכים. אחת מהסיבות שאני מאוד אוהבת הופעות אקוסטיות. אפשר להתפרע, לנדוד מז'אנר לז'אנר וזה תמיד יישאר בגבול הרגוע. גיטרות נעימות, מתופף נעים, קהל נעים. הכל נעים. והקולות - יפהפיים, יושבים מעולה ביחד. אחלה אחלה של שילוב. בהשוואה לועזית הייתי מגדירה את זה כמשהו בין סיימון וגרפונקל לאליס אין צ'יינס. וזו מחמאה גדולה בעיני.
יצאתי משם מחוממת תרתי משמע. אהבתי את מה שהם עשו, אפילו נתקע לי שיר שלהם בראש, וזה בעברית לא קורה לי. הלחנים והעיבודים קסמו לי ואפילו ההדרן המעט מאולץ (הירידה מהבמה הייתה צפויה מדי וללא כל תקשורת, קצת התחננו-בלי-להתחנן לזה שימשיכו למחוא כפיים), זה עבד. בתור הידועה בכינויי "החותכת מוקדם", נשארתי עד הסוף. אז כל הכבוד גם להם וגם לי - ובהצלחה בהמשך הדרך!
