הגעתי לבד להופעה שלא הייתי הולכת לראות לבד, אמנם לבושה אלגנט, אבל עדיין מרגישה לא שייכת. למזלי שני הבחורים שהכי קרובים היו לשכבת הגיל שלי, התיישבו לידי ונהייתי מעט יותר נינוחה. בשאר האולם הייתה תחושה מכובדת יותר, מבוגרת יותר. רצינית. כולם מכירים היטב ויודעים. את עלי מוהר, את בית ליסין, את החיים. ורק אני צוציקית שלא יודעת כלום.
עלי מוהר. כמעט ידעתי מי זה
עלי מוהר. כמעט ידעתי מי זה, אבל לא ממש. הכרתי שירים שהוא כתב, זה כן. ואנשים שהוא עבד איתם, ברור. מגדולי האמנים בארץ. אך כל זה לא נתן לי חצי מושג על מי הוא באמת היה, מה הוא אהב ומה היה הקטע שלו. איזה איש מעניין.
ההופעה מתחילה ועולה מודי בר-און להנחות את הערב. אני אוהבת את הדיבור שלו, ואת איך שהוא הקריא אתמול בתיאטרליות לא מוגזמת את קטעיו היפהפיים של עלי. החמיא להם. גם אני חולקת את האהבה של עלי לעיר תל אביב והשירים שבהם הוא מדבר עליה לא רק קסמו לי, הוא הצליח להעביר את האווירה של העיר, את מהותה. הכי אהבתי את איך שמודי הקריא את "הבנאדם שאמר יותר מדי וואלה", זה גרם לי לחשוב המון על השפה ואיך היא השתבשה עם השנים. ומודי רק שיפר את איכות הקורא והעביר יפה את הפואנטה.
וירטואוזים ישראלים במיטבם, אז מה אם לחצי מהם כבר אין קול
משם והלאה זה רק השתבח. שורה של וירטואוזים ישראלים במיטבם, אז מה אם לחצי מהם כבר אין קול - אין אחד/ת שם שאני לא מורידה בפניו/ה את הכובע. יוני רכטר, יהודית רביץ, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, נורית גלרון גידי גוב... מבחינתי הם ארץ ישראל, פי שבע יותר מביבי, ברק, ליבני או אפילו פרס. ברור שאין קשר, אבל גם בתור מי שמתיימרת לקרוא לעצמי מוזיקאית, וגם לא, הם אלה שגורמים לי לחוש גאווה ישראלית ולשמוח שאנחנו דור ההמשך. בכבוד גדול ניקח את הלפיד מאדירים כמוכם.
ואין טעם להמעיט מערך הפרפורמרים הצעירים יותר. הכל מבוצע ונשמע מעולה. דנה עדיני שבתה אותי בקסמה, איתי פרל החמוד, רועי בר נתן שאת הקול שלו למדתי לאהוב רק אחרי אתמול. להקת הליווי, שאומנם לא היו מוכרים באותה מידה, אבל נגנים מוכשרים אחד אחד, פרקשניסט מהגיהנום, גיטריסט מלא בפיל, מתופף מצויין, בסיסט-על וקלידן-פסנתרן שניגוניו עמדו בדדרגה אחת עם האמנים הגדולים שנכחו.
כל כך הרבה מן המוערכים עליי בארץ על במה אחת
ואם להגיע לשמות האלה ולעיקר העניין, אף פעם לא הייתי בהופעה כזו, שיש בה כל כך הרבה מן המוערכים עליי בארץ על במה אחת. זה היה נדיר. כל אחד ואחת השאיר את החותם האישי והייחודי שלו כראוי לסטארים שהם. השירים בוצעו ברובם בגרסות המקוריות, חלק עברו מאמן לאמן, השירים האלה היו כל כך בעלי משמעות שיותר מאחד רצה "לעשות עליהם סיבוב".
ואני רק ישבתי שם מרותקת מהרמה, נרגשת לראות את אלה שבאמת העשירו את התרבות המוזיקלית שלנו בארץ, בלייב, ולא בכבש השישה עשר או באלבום ההופעה הכפול של כוורת. עלי מוהר, עניינת אותי עד ריתוק, וכנראה שלא רק אותי, אם הצלחת להביא לאיחוד כה מדהים ומרגש של רבים וטובים, שאהבו את מה שהיה לך לומר. חבל שלא נזכה לשמוע עוד, מזל שיש את מה שיש. יהי זכרך ברוך.