אחרי בריטני, גאנס, רדיוהד ועוד שלל חברים מלפני לפחות שני עשורים, הגיע תורם של בני הדור הזה לקבל הופעה של הצ'יינסמוקרס, הרכב שנוסד בעשור הנוכחי והוא כרגע אחד השמות החמים בתעשייה העולמית. מעניין אם יש קורלציה בין גובה המעלות ואחוזי הלחות לכמות ההופעות בקיץ הזה. נדמה שככל שחם ודביק יותר, ככה עוד אמנים רוצים להגיע להופיע פה. אף אחד חלילה לא מתלונן, בכל זאת אנחנו כבר רגיל לחיות בסחנה הזאת, אבל הם, האמריקנים והאירופאים שקופצים ורוקדים כאן על הבמה ב-39 מעלות ו-88% אחוזי לחות? כנראה שלהם זה גם כבר לא אכפת.
הצ'יינסמוקרס הם למעשה אנדרו טגארט ואלכס פאל, שני די ג'ייז מניו יורק. הצמד אמנם פעיל רק מ-2012, אבל הם כבר הספיקו לשחרר עשרות להיטים שצעדו בראשי המצעדים ברחבי העולם, ואף להיות מעורבים בריב טוויטר מתוקשר עם ליידי גאגא ומארק רונסון, כיאה לסלבס מהשורה הראשונה. התחושה בשנה האחרונה שהצ'יינסמוקרס היא שהם הדבר הכי חם שיש. עם מיליארדי השמעות וצפיות בכל סוגי המדיה האפשריים ושיתופי פעולה עם אמנים כמו קולדפליי ודאיה, אין ספק שהם עכשיו בשיא. באפריל השנה הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם, Memories...Do Not Open, והתחילו את סיבוב ההופעות העולמי שלהם, הנושא את אותו שם, לפני חודש בלבד. אתמול בלילה הם עמדו על במת הלייב פארק בראשון לציון ונתנו בראש לאלפי צעירים שידעו בעל פה את כל המילים לשירים ובאו להרים לעצמם ולמעשנים בשרשרת.
המופע עצמו התחיל כבר ב20:00 עם ליינאפ של דיג'ייז מתחלפים שנועדו לחמם את האווירה, עד לעלייה של הצ'יינסמוקרס ב-23:30. רובם עשו עבודה סבירה על מנת להרים את הערב, אך העניינים התחילו להיות לוהטים רק כשדי ג'יי מיכל שר עלתה על הבמה לסט קצר. שר התוותה את הוייב המטורף ששלט בשאר הערב וגרמה לכולם להתחיל להזיע כמו שצריך. אחרי שר הגיעה החלטה שהייתה מעט תמוהה בעיני והיא להעלות דווקא את אניה בוקשטיין לסט של עשרים דקות, ממש לפני שעלו החבר'ה מניו יורק.
הצ'יינסמוקרס פתחו את ההופעה בהילוך גבוה עם שיר חדש ופחות מוכר אומנם בשם The One, אבל הקהל היה כל כך בשל ומוכן, כך שלכל ה-12,000 איש שעשו סולד אאוט להופעה לא היה אכפת והם פשוט רקדו בטירוף. נדמה כי לצ'יינסמוקרס אין איזו בשורה מוזיקלית חדשה לקהילת ה-EDM וסצנת המוזיקה העולמית בכלל, אך בדומה למייג'ור לייזר שהיו כאן בתחילת השנה, הם יודעים להופיע כמו שצריך ולגרום לקהל להיות משולהב ורק לרצות עוד.
מאחר והקו המוזיקלי של הלהקה אינו קוהרנטי במיוחד, ההופעה התחלקה לכמה חלקים: המסיבה, הלהיטים והבלדות. בחצי שעה הראשונה ההופעה הייתה כמו רייב ענק של כל די ג'יי מחו"ל שבא להרים, אבל ברגע שהם ניגנו את הלהיטים שלהם כמו Don’t Let Me Down ו- Closer הקהל הגיע לאיזשהי פסגה שהטריפה את כולם. גם אם אתה לא ממעריצי הצמד, ברגעים האלה כולם על הרגליים, מרימים כאילו אין מסיבה שיכולה להתקיים בלי השניים האלה. בין לבין הצמד היה קומוניקטיבי במיוחד, כשהם הפעילו את הקהל ופרגנו ב"אתם הקהל הכי טוב שהיה לנו אי פעם", ו-"כמה רצינו כבר להגיע לישראל". הקהל אכל את זה בכפית ופרגן בחזרה עם סטיקלייטים וויב שלא היה מבייש את טומורולנד (בלי השריפות) ושאר הפסטיבלים הגדולים בעולם.
אנדרו, הצד הווקאלי יותר בצמד וזה ששר את רוב השירים, עשה מדי פעם אתנחתות עבור בלדות שחורכות את המצעדים כמו Paris ו-All We Know והקהל אהב את זה ושר את המילים בשקיקה. בשלב הזה הוא המשיך לפרגן לקהל ואמר שהם היו בהרבה מקומות בעולם, טובים יותר או פחות, ובסופו של דבר מה שחשוב הוא הקהל, וכאן בתל אביב (טעות נפוצה של אמנים שמגיעים לליב פארק היא לחשוב שכל ישראל היא תל אביב, או שראשון לציון היא פרבר תל אביבי) הקהל הוא ה-amazing ביותר שהם נתקלו בו.
אין ספק שהפרגון היה הדדי והתחושה שיצאנו ממנה מההופעה הייתה מעולה, מעין תחושה שסוף סוף קיבלנו לכאן מישהו שמגיע בשיא הקריירה שלו. וגם, חשוב לציין שהחבר'ה האלה באמת יודעים להרים מסיבה. גם אם הקו המוזיקלי שלהם הוא בסיסי ולא ברור, אין ספק שהם עושים משהו טוב.
כמה מילים על החלק הפחות כיפי של הערב. לא משנה כמה ההופעה הייתה מעולה, ברגע שהגענו לחניון של לייב פארק לקח לנו מעל שעה ורבע רק לצאת מהמתחם, זה היה מתסכל ודי הוריד את כל הוייב הכיפי שיצאנו איתו מההופעה. גם בפארק הירקון יש תמיד פקקים ביציאה, אבל לא קרוב לרמה הזאת, שבה רכבים פשוט עמדו וחיכו מעל שעה. אבל זאת לא פשלה לא של המעשנים בשרשרת, שללא ספק הביאו את הA GAME שלהם לתל אביב אשר בראשון לציון.