אמא שלי תמיד אומרת לי שאם היא הייתה זוכרת כמה כאבה לה הלידה שלי, האחים שלי לא היו היום איתנו. זה לא נשמע קשור, אני יודעת. אבל תזרמו איתי רגע. הייתי באינדינגב לא מעט פעמים לאורך השנים. אני לא זוכרת הרבה פרטים: בעיקר בליל של הופעות-זיעה-אוהלים-שירותים כימיים-מוזיקה. Getaway מושלם בו חיים ביקום מקביל לסוף שבוע חסר דאגות לחלוטין. צלילים, מדבר. מה צריך יותר מזה?
ומה שאני מיטיבה לשכוח כל שנה מחדש, ממש כמו אמא שלי עם הלידה - הוא הסיוט שנקרא הגעה לאינדינגב. נסיעה עד למצפה גבולות, אינסוף תיקים כבדים, פקקים מטורפים, הקמת אוהלים, סחיבה של הציוד לאורך אולי קילומטר שמרגישה כמו לפחות ארבעים שנה במדבר, עד שמגיעים למתחם האוהלים המיוחל. כל פעם זה סיוט, וכל פעם אני שוכחת את זה כשהפרסומת הראשונה לפסטיבל קופצת לי בפיד.
השנה אפילו תיקים לא היו לי. הגעתי ככה, נקי; אין תיקים - אין דאגות, נכון? אז לא. הפקקים הבלתי נגמרים מגוש דן ועד למצפה גבולות עוד היו נסבלים. אבל הלג האחרון של הנסיעה, הוא זה שכבר הפך הכל למועקה. קילומטר וחצי של נסיעה לקח מעל לחצי שעה, כי כולם פשוט עומדים. גם כשכבר הגענו לחניון, היו הרבה יותר מדי אנשים שניסו לחנות ולהגיע סוף כל סוף לאירוע, אבל מכוניתם טבעה והתחפרה בחול. והיו עוד שלל דרכים יצירתיות להיפגע מהתנאים הירודים בדרכים: אני, למשל, נסעתי ונפלתי עם האוטו לבור בכביש, מה שנתן לרכב מכה וגרם לו להתחיל להשמיע קולות מלחיצים. בגדול: כאוס מוחלט. ואם זה לא היה מספיק, אז גם כשסוף סוף הצלחנו להגיע לקופות, חיכו שם מאות אנשים שעמדו בתורים ארוכים-ארוכים, בלתי נגמרים. וברקע: מוזיקה רועמת, שלועגת לכולנו ומזכירה לנו שעוד לא הגענו ליעד המיוחל.
ואז, סוף כל סוף, נכנסים. הולכים בין שורה ארוכה של אוהלים, אוהלים ועוד אוהלים, ומחצלות וציליות וזוּלות. לאט לאט נכנסים לאווירה. וזה מטורף, כי למרות הכל - למרות השעות הארוכות שבילית בדרכים, ובתורים, ובפקקים - זה הרגע בו מתחיל הקסם, וזה בכלל לא משנה מה עברת קודם. הכניסה למתחם המופעים היא כמו מעין שער לעולם אחר. כמו דלת הסתרים שבארון, שמכניסה אותך לנרניה. החול והחושך, המוזיקה שבוקעת מכל עבר, מאות ואלפי אנשים שמתהלכים במתחם, עוברים מבמה לבמה. נעים בקצב של המוזיקה. כל אחד בנפרד, אבל גם כולם ביחד.
עם השנים הפסטיבל השתדרג, ונוספו לו עוד במות ומתחמים. השנה היו חמש במות שמציגות חמש הופעות במקביל, דבר שמקשה מאוד על נפגעי הפומו אבל מעניק חופש בחירה עצום ואפשרות לכל אחד למצוא את עצמו בכל רגע נתון. הדבר המדהים ביותר הוא שלמרות שהבמות באמת קרובות זו לזו, איכשהו כשנמצאים בהופעה אחת אף סאונד לא מתערבב מבמה אחרת. בכל אחת מהן היו עשרות רוקדים.
ואז הקהל הענק התחיל להתאסף בבמה המרכזית לקראת המופע של פורטיסחרוף. "ערב טוב אינדינגב!", פורטיס קרא והקהל שאג. "הפסטיבל הכי טוב בעולם!", המשיך, והקהל, ההולך וגדל, השיב בקריאות רמות. המופע המרכזי של הערב משך אליו כמות אדירה של באי האירוע. הורים וילדים, גברים, נשים ומה שביניהם. כולם היו שם. פורטיסחרוף פתחו עם "להתעורר", והצליחו לעשות בדיוק את זה: להעיר את המדבר. הסאונד הרוקיסטי המיוחד שרק הם יודעים להפיק, שמביא עמו ניחוח חזק של שלהי האייטיז ותחילת הניינטיז, היה כמו סוג של מסע בזמן. הוא הזכיר והבהיר: הצמד הזה הוא על זמני, ואנחנו צופים בהיסטוריה בשר ודם.
לראות הופעה באינדינגב זה קצת כמו לראות משחק של הנבחרת ביורו או במונדיאל: אתה נמצא בחברת המוני אנשים שאוהבים את הפורמט, אך לא כולם אוהדים בדיוק את הקבוצה (או הלהקה) שאותה הגיעו לראות. לכן אין את אווירת העידוד המטורפת והרגילה, לא כולם מכירים את המילים או את הטיימינג, אבל כולם בסוף נכנסים לאווירה. זה אחר לגמרי מהטור הרגיל שלהם, בו כולם מכירים כל תו וכל שריקה. ועדיין, יש לזה המון קסם משלו. פורטיסחרוף המשיכו לעוד שעה וקצת של שירים אהובים מהרפרטואר כמו "נעליים", "חדשות מהירח", "חתול מפלצת", וחתמו עם "אין קץ לילדות". הנעדר העיקרי: "ניצוצות", שלא הגיע גם בהדרן.
הם הודיעו שזו ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות הנוכחי. "נתראה עוד אלף שנה", קרא פורטיס בתחילת המופע. בסופו הוא היה אפילו יותר מסתורי. "נתראה עוד...", הוא הכריז, והשאיר את הקהל בלי תשובה. אפשר רק לקוות שזה יהיה בקרוב, ושנתראה באינדינגב הבא, או בזה שאחריו. אז נזכר כמה זה סיוט, ושוב נבין כמה זה שווה את זה.