אפתח בגילוי נאות קצר: למרות שאנחנו חולקים שם משפחה אין לי שמץ של קשר משפחתי ליסמין מועלם, ומלבד כמה התכתבויות בודדות באינסטגרם שעסקו בעיקר במוזיקה שלה, כלומר שלי מחמיא לה על המוזיקה שלה (כן,כן, למרות שהיא לא צריכה מחמאה), אין ביננו קשר בכלל. עכשיו אחרי שסיימנו עם הבדיחה המתבקשת (?), אפשר לגשת לעניין.
בראיון עם יסמין ששודר בחדשות 12 לפני כשבוע וחצי, הוזכרה אחת מההופעות הראשונות שלה בה נכחו כחמישים איש פחות או יותר. למזלי יצא לי להיות באותה הופעה בתל אביב ולחוות את התופעה הזו שנקראת יסמין מועלם ממש מההתחלה. הגעתי לשם בעיקר כי הייתי סקרן והיה לי ברור שיש פה משהו שעוד לא שמענו בעברית. זה דיבר בדיוק בשפה שלי, מעין היפ הופ עם ארנ'בי, כשמעל הכל מרחפת רוחה של המוזיקה המזרחית, ומעל הקול האוטוטיון שחודר לנשמה.
אני זוכר בדיוק איפה הייתי כששמעתי את "מסיבה" בפעם הראשונה, זוכר בדיוק לאיזה אנשים שלחתי את זה ואני אפילו זוכר כמה צפיות היו לשיר ביוטיוב: קצת יותר מ-2,000. אני מספר לכם את העובדות הלא החשובות האלו כי יש לבני אדם יש נטייה כזו להוכיח שהם היו שם "עוד לפני שזה נהיה מגניב", אז קודם כל, תתפוצצו, אני הייתי שם הרבה לפניכם. שנית, אין שמח ממני לראות שהשיר המדהים הזה התפתח למפלצת הכישרון שעמדה השבוע על הבמה בבארבי.
אם מישהו צריך רענון: השיר יצא לפני שנה וחצי, הסתובב בתל אביב כמה חודשים (בינתיים יסמין התראיינה למגזין סופשבוע של mako), אבל אז כשהגיעה הקורונה אנשים צללו למעמקי הספוטיפיי, שם הם מצאו את הקול של יסמין (לא רק פשוטו כמשמעו). הרדיו כמובן בא למסיבה באיחור האופייני לו, וסיפק את הפוש האחרון לסטטוס של להיט מדינה. את הופעת הבכורה שלה היא נאלצה לדחות ולקיים אותה בזום עד שבאפריל האחרון היא עלתה לבמה לראשונה בבארבי והשבוע היא חזרה שוב לאותה במה.
במהלך ההופעה היה יפה לראות איך כולם פשוט מוקסמים מיסמין כשהיא שרה בנונשלנטיות שירים כמו "ככה עדיף לי" או את "42", וקופצים כשהיא בעטה עם "כסף" (שהאלמנטים הרוקיסטים שלו מקבלים הבלטה בגרסת ההופעה) או "עפה על עצמי" שעושה חשק לרקוד על החוף עם חולצה מכופתרת פתוחה. גם האירוח של טדי נגוסה היה במקום והזכיר שזה די מבאס שדווקא "זה בדם שלי" חלף מעל הראש של הקהל הישראלי, כי זה וואחד באנגר. אה וכמובן, האוטוטיון, אלוהים. האוטוטיון. כמה שהיה חסר בישראל אמן שייתן לאפקט הרובוטי (שבאופן אירוני מבליט בעיקר את הרגש) את הכבוד שמגיע לו.
כבונוס, יסמין הופיעה עם שני שירים חדשים שאמורים לצאת מתישהו בעתיד. היא סיפרה שהיא עובדת על מוזיקה חדשה כבר די הרבה זמן אבל מכורח הנסיבות היא הייתה חייבת לחכות איתה. שני השירים עסקו ברוחניות ונשמה, וזה בעיקר נשמע שיש לה עוד הרבה רגשות לתווך לנו. אגב, אני יודע שיסמין הייתה עם נעליים בזמן ההופעה כי אני ראיתי אותה עם נעליים, אבל אני מוכן להישבע שבשני השירים האלו היא הייתה יחפה.
כשיסמין שרה את "כמה מתוק" והנשים בקהל שרו איתה את כל המילים מההתחלה ועד הסוף, זה היה הרגע שבאמת הבנתי את העוצמה של יסמין מועלם בתרבות הישראלית. כשהבנתי מהו אותו קול שדיברתי עליו מקודם. היא אמנם מצליחה להשמיע ולייצג נשים רבות במדינה שלא רוצות שיגידו להן איך לעשות את זה נכון או חולמות על מישהו עם מאה אלף עוקבים, אבל היא עדיין מצליחה להיות נגישה לכולם ולהחזיק קהל שמורכב מ-50-40% גברים. אלו יכולים להיות הרפרנסים שכולנו מכירים מהיום-היום וזה יכול להיות גם הסגנון החצי זורק שאיתו היא מופיעה.
כמו שיסמין זורקת את ההברות וחותכת משפטים ככה היא גם על הבמה, היא לא תעשה רק את מה שהיא מרגישה בנוח איתו וזה שהיא על במה גדולה לא אומר שהיא צריכה להשתלט על כולה ולזוז בלי פרופורציה מצד לצד. היא לא תנסה להתאים את עצמה לסיטואציה, היא תכווצ'ץ' את הסיטואציה ביד כמו כדור ואז תיצור את הצורה שמתאימה לה. בפאקינג אפס מאמץ.
אבל אז הגיע הרגע שכולם חיכו לו: "מסיבה". אין לי ברירה אלא להכריז שמדובר בשיר שפשוט מסרב למות (טפו, טפו, טפו). למרות כל מה שהוא עבר והדרך הארוכה שכבר תיארתי לכם מוקדם יותר, בשנייה שיסמין שרה "למה שאתה תגיד לי" זה הרגיש כאילו הוא יצא אתמול. פרש. מקפיץ. ובעיקר מרים את הנשמה.
באותו ראיון בכורה ל-mako, יסמין סיפרה שברגע שהשיר הזה נוצר "מיד אמרנו שזה שיר ניצחון. שנים שהייתי במקום כזה של ביקורתיות לא הגיונית, 'אני טובה? אני לא טובה?', בעיקר במוזיקה. פעם לא הייתי מרשה לעצמי לכתוב שיר כזה בחיים. כל כך שפטתי את עצמי. אבל העבודה שעשיתי עם עצמי לא כיוצרת, אלא כבן אדם, הייתה לאפשר לעצמי להיות במקום לא מושלם". אחרי ערב כזה מה נשאר להגיד? ניצחת, כפרה, ניצחת.