לרגל יום ההזדהות עם עיוורים ולקויי ראייה ("בליינד דיי"), התקיימה אמש במרכז "נא לגעת" הופעה מיוחדת של אסף אמדורסקי, שהתרחשה כולה בעלטה ובחושך מלא - כשהמטרה הייתה להכניס את הצופים לנעלי העיוורים ולהעניק להם ביקור יוצא דופן בתוך החוויה החושית של בעלי לקויות הראיה.
האורות אמנם היו כבויים, אבל לצרכי בטיחות נשארה באולם תאורה מעומעמת בין השורות – כזו שאם אתם מאוד רוצים, מאפשרת לכם לראות את הצללית של מי שיושב לידכם. אך כדי שזה לא יפגע לכם בחוויה כולה, בכניסה לאולם חולקו כיסויי עיניים אטומים. על המסכות היה כתוב "כשאינכם רואים דבר, אתם רואים הרבה יותר" (בתרגום מאנגלית) - משפט שרק בסוף הערב מבינים עד כמה הוא מדויק - ואכן, כדי לחוות את ההרגשה במלואה היה במסיכה צורך, על אף שהיה נחמד לו היה אפשר לוותר על המסיכה הנוספת שעוד יש חובה לעטות מתוקף הנחיות הקורונה.
אמדורסקי הוא פרופומר שיודע לעמוד על במה, יודע לפלרטט עם הקהל דרך העיניים ולהגניב חיוך שמוסיף כפל משמעות לשורה בשיר. הוא זז עם הגוף ומסמן לך מתי העת להצטרף בריקוד ומתי רק להנהן עם הראש, ופתאום הוא בחר, אולי בלי להבין לחלוטין לאן הוא נכנס - לעלות על הבמה בלי כל זה - להופיע מהמקום הכי חשוף שלו, רק הוא והמוזיקה.
בשיר הראשון הייתה תחושת חספוס של חוסר ליטוש. הסאונד לא היה מדויק, הקהל היה דרוך ואולי גם אמדורסקי עצמו רק באותו הרגע קלט למעשה את המימד של האירוע ושל מה שנדרש ממנו כדי להחזיק ערב שכזה. הוא בחר לפתוח עם השיר "השמים הכחולים", ובו השורה שחוזרת על עצמה: "תפקחי את העיניים לאט". לשיר טקסט כזה בערב שכולו מוקדש למען עיוורים ולקויי ראייה זאת לחלוטין אמירה עם הרבה כוח.
בשירים הראשונים עוד היה שקט באולם. דממה רועמת מצד הקהל. אומרים שכאשר מאבדים את אחד החושים כל הארבעה האחרים מתחדדים, ונדמה שגם כאן, בהיעדר יכולת לראות את ההופעה - כולם הקפידו להקשיב לה יותר מהרגיל. הקהל לא פצה פה, לא דיבר אחד עם השני וגם טלפונים אסור היה להפעיל כדי שהאור לא יפריע לחוויה, מה שאילץ את כולם פשוט להקשיב. היה בזה משהו מאוד נקי ונטול רעשי רקע. תרתי משמע.
בדרך כלל בהופעה יש הקפדה על התפאורה מסביב לאמן, ולא רק לזו הפיזית של עיצוב של הבמה, אלא גם למה שעוטף אותו מעבר. בין אם זה הסטיילינג של הזמר או הנגנים, המבנה של האולם, וגם האנשים שאינך מכיר סביבך שחולקים איתך את החוויה – והנה כל אלו כבר לא היו רלוונטיים. כל זה אפשר לא רק לאמדורסקי להשיל מעליו את שכבות המגן, אלא בעיקר העניק לנו הקהל הזדמנות להתנתק מהמקום, לעצום עיניים ולהתחבר למילים, לעוצמות של השיר וממש לדמיין את הכוונה מאחורי כל צליל ואות.
ובעוד הקהל מאזין חרש, אמדורסקי התקשה בהתחלה להתאים את עצמו לסיטואציה המשונה. הוא, שרגיל לעמוד על במה כשכל העיניים בוחנות כל ניואנס שלו, ניסה לתווך על הפער הויזואלי ודיברר את עצמו; בשיר השני ציין כשעבר מישיבה לעמידה, בשיר אחר הסביר שבדרך כלל הוא מחווה עם היד שלא ימחאו כפיים - והפעם הוא נאלץ לומר זאת בקולו ממש. אבל תוך כמה שירים משהו השתנה; אמדורסקי התמסר לחוויה והצליח לקחת את הקהל למסע בזמן דרך תחנות שונות בחייו.
לרגע זה הרגיש שחזרתי בזמן לגיל העשרה, יושבת בחדר ומאזינה לו באוזניות. רק אני עם עצמי והמוזיקה. היה בזה גם אלמנט שמתחבר מאוד לתהפוכות שעברנו בשנה האחרונה. אם בדרך כלל הופעה מעניקה תחושת "ביחדנס" של שירה משותפת, פתאום כל אחד היה עם עצמו בחוויה האינטימית שלו. מעין משל מעניין להסתגלות המחודשת מהסגרים והבידודים להתקהלות ההמונית.
אחרי רצף שירים מוכרים שגרמו לקהל להצטרף בשירה חזקה, אמדורסקי ביצע את השיר "הכוכב" מתוך "מנועים שקטים", ובמה שנראה כמו אלתור של הרגע ששיחזר את הטראק המקורי מהאלבום. הוא בחר לשיר בלי מיקרופון בעוד הגיטרה הוגברה ברמקולים – מה שיצר אפקט מתוחכם, מרחק שאי אפשר לראות אבל בהחלט אפשר היה לשמוע אותו. זה הכריח את הקהל שוב לחזור לדממה מוחלטת, לחדד את האוזניים ולאבחן מתי שומעים את קולו מהמרחקים.
מי שעוקב אחרי הקריירה של אמדורסקי יודע שבעשור האחרון הוא חזר למורשת של אביו וחבר לשותף האלמותי של אביו – ישראל גוריון, למופע "שרים הדודאים", שגם הניב שני אלבום מוצלחים. בין הסיפורים ששזר בהופעה, את הארוך ביותר הוא הקדיש לאביו בני אמדורסקי. סיפר על קורותיו מהילד בירושלים, דרך משאית המק-דיזל שנהג עליה, התקופה עם גוריון בפריז ובארה"ב וכמובן כל ההרכבים בהם היה חבר – כולל הדודאים, גשר הירקון והשולשרים.
כגרופית של ישראל גוריון הייתה בי תקווה שעוד רגע הילד הנצחי יתפוס את המיקרופון לידו ויצטרף אליו לאיזו "מנגינת החליל" או "שי". אבל זה כמובן לא קרה, ואולי טוב שכך - הרי היה גונב לו את ההצגה. אמדורסקי בחר לבצע את השיר שהלחינה עבור אביו נעמי שמר למילותיו של אלתרמן - "פגישה לאין קץ", ואמדורסקי הבן ביצע את אותו העיבוד אך בקאבר שהיה לטעמי מעודן ומתאים לערב הרבה יותר.
אמדורסקי היה אחד האמנים הראשונים להצטרף למחאת הדגלים השחורים בבלפור והיו גם מי שראו בו מבין חלוציה. הערב הוא ניצל את ההזדמנות לפנות לשר התרבות ח"כ חילי טרופר שגם נכח בקהל בתחילת המופע. הוא סיפר על שיחה שהתרחשה ביניהם לפני כשנה בשיאו של משבר הקורונה – בה הופתע לגלות אוזן קשבת בצד השני. בערב הזה הוא ביקש להודות לשר שראה את המצוקה של עולם התרבות, לא התעלם ממנה ובחר לדאוג להם ברגע הראשון עם פתיחת המשק. משם יצא בקריאה אופטימית לכבוד הממשלה החדשה שצפויה לקום השבוע – והקדיש לה במעבר מלאכותי את השיר "רכבת לצפון".
"רכבת לצפון" היה השיר האחרון במופע ופתאום נדלקו האורות באולם. הקהל מחא כפיים בהתרגשות, חלק עמדו והתחילו לרקוד במקום. פתאום שמתי לב שיש כמה שעומדים במדרגות ורוקדים, ותהיתי עם עצמי באיזה שלב הם הגיעו לשם, האם הם רקדו כל המופע ואיזו חוויה זו לרקוד בלי שאשכרה אף אחד לא רואה. עם הדלקת האורות גם אמדורסקי חזר מיד לפוזה המוכרת שלו, לעמידה הנונשלנטית ולפרצוף עם הקריצה הממזרית הקבועה. פתאום קיבלתי פרופורציה כצופה על מה שהתרחש כל הערב הזה. הצלחתי לראשונה לאמוד את המרחק שלו מאיתנו, והוקסמתי מההבנה המחודשת שכל האשליה התרחשה בינו לבין הקהל באמצעות גיטרה אקוסטית בלבד – עליה הוא להטט באופן מופתי.
כשסיים את השיר האחרון הוא ציין שכעת עוברים להדרן וביקש מהתאורן לכבות שוב את האורות, לא לפני שהכתיב לנו קצב של מחיאות כפיים מהיר וביקש שנתמיד בו כדי להתנות לו את הטמפו לשיר הבא. וכך, באפלה מחודשת, הוא ביצע את "החדר האינטימי שלי" כשכל האולם מוחא כפיים ושר בקולי קולות.
ואגב תערובת אסקוט, מעבר לפיקנטריה ששיתף בה מתקופת משבר האלבום השני של הלהקה, משבר שהוביל לפירוקה אך לכמה מהלהיטים הגדולים של שלושת האמנים שהיו חברים בה ("יקירתי" שלו ו"מודדת" של קפלן, למשל), אמדורסקי חשף סקופ שהלהקה עובדת על קאמבק ומקווה להוציא את האלבום השני הנכסף עוד השנה – 30 שנה בדיוק מאז האלבום הקודם והיחיד. לדבריו, יש להם כבר קבוצת וואטסאפ שמגלגלת את הרעיון, אין ספק שמדובר בצעד מחייב.
ומשפט לסיום: מרכז נא לגעת הוא הראשון מסוגו בעולם שמנגיש באופן חושי את עולמם של בעלי המוגבלויות והלקויות, ומעבר לזה, הוא ממוקם בנמל יפו, חבל תיירותי מרהיב שרק לפני פחות מחודש היה לזירת קרבות ועכשיו מנסה לאסוף את השברים ולהתאושש - ואמש, תחת חושך מוחלט, הצליחה לחלחל לה ההבנה שזה בהחלט אפשרי.