כשאתה חולם, אתה בתוך זה. אתה בפנים. דגים יכולים לעוף לידך, בגובה העיניים, ואמא שלך יכולה לכשכש בזנב ולבקש אוכל, אבל אתה לא יכול להאכיל אותה עכשיו, כי אתה מקיים יחסי מין עם השכן הקשיש מהקומה ה-38, בבניין בן שלוש קומות. כל מה שקורה הגיוני לחלוטין, אתה חושב כשאתה פורש כנפיים ועף משם, מתוך מרפסת עמוסה באדניות ריקות, רגע לפני שאתה נמלא בייסורי מצפון על ששכחת להאכיל את אמא שלך, וגם לא הוצאת אותה לסיבוב ומי יודע מתי תחזור.
כשמישהו מספר לך על החלום שחלם, לעומת זאת, אתה לא בתוך זה בכלל. אתה לגמרי בחוץ. למעשה, זה כנראה הדבר הכי משעמם ששמעת בחיים שלך. אתה מהנהן בפנים חתומות, מקווה שהוא קונה את זה שאתה מקשיב לו. אתה חושב בינתיים על הבחורה החמודה מהעבודה שלך, על זה שעוד לא ראית אותה היום.
מה שמתרחש על הבמה בהופעה של קוקורוזי כל כך מופרך ופנטסטי, שאם אספר לכם תחשבו שישנתי כל ההופעה וחלמתי חלום. ואולי זה מה שקרה. אולי יהיה קשה לכם להתרכז ותמצאו את עצמכם חושבים תוך כדי על הבחורה החמודה מהעבודה שלכם, על זה שעוד לא ראיתם אותה היום. אנסה בכל זאת.
נבל פועם והיידי בת ההרים
באמצע הבמה מונח נבל חשמלי. ממקום מושבנו בגלריה שלמעלה הוא נראה כמו לב, והעובדה שאורות אדומים ורודים מרצדים עליו, גורמת לו לפעום בקצב המוזיקה. בום בום – בום בום – בום בום. מימין קוקו (ביאנקה ליילאני), בחולצת טריקו ענקית ומכנסי ברמודה שגדולים עליה בכמה מידות, גרביים מפוספסים עד הברך ופאה מתולתלת, היא נראית קצת כמו סוזי סורפרייז; משמאל רוז (סיירה רוז), גם היא עם פאה מתולתלת, לבושה בשמלת היידי בת ההרים עליזה, וגרביים שמפוספסים קצת אחרת. מאחוריהן יפני אפור שיער בז'קט מחויט מפוספס שחור-לבן (ביטלג'וס?), מחצרץ והולם בקלידים, ובחור צעיר חבוש קפוצ'ון שמתפקד כביט בוקס אנושי.
בין ומעל ומתחת לרביעייה הזו מתעופפים להם קולות וצלילים ומנגינות וביטים, ומילים כמו "אלוהים יבוא וישטוף את כל הקעקועים וכל הקוקאין, וכל העוברים שהופלו יהפכו לבמבים קטנים". כל מה שקורה הגיוני לחלוטין, אני חושבת כשאני פורשת כנפיים ומתעופפת מעליהם, מעל אולם תיאטרון גשר הומה האדם, כשיותר ויותר צופים קמים ממושביהם ומתקבצים במעברים, כדי שיוכלו לזוז בקצב פעימות הלב והנבל, כדי שיוכלו לרקוד. גם אנחנו.
הפריק פולק או הפולקטרוניקה שעושות האחיות האינדיאניות-אמריקאיות-צרפתיות האלה (ביאנקה בת 33, סיירה בת 35), מתואר בוויקיפדיה כמוזיקה עשירה, מגוונת ומינימליסטית. עשירה ומינימליסטית? זה לא תיאור אוקסימורוני במקצת? אבל זה בדיוק מה שהן, ניגודים משלימים ומפעימים. האחת ענוגה ומוארת, בעלת קול שמימי של זמרת אופרה וידיים שפורטות על נבל ופסנתר; האחרת נועזת ומינית וקשוחה, זולגת להיפ הופ ליידי סוברין סטייל, רוקדת בחזייה לבנה מעוטרת לבבות אדומים. האחת שבירה, האחרת שוברת.
בתחילת ההופעה הצטערנו שאנחנו ספונים בכיסאות מרופדים של תיאטרון הגשר ולא מתחככים בקהל בבארבי בעיניים עצומות ורגליים רוקעות, מה שיקרה היום למי שילך – תלכו, תלכו – אבל בסוף ההופעה, כשכבר כולם על הרגליים דורשים עוד הדרן ועוד אחד, מסרבים להיפרד, רוקדים ליד ובין הכיסאות, המחזה הסוריאליסטי הזה, כנראה הסוריאליסטי ביותר שנראה בתיאטרון גשר, הופך למרגש ממש. עוד מעט נתעורר.
קוקורוזי יופיעו גם הערב, הפעם בבארבי תל אביב. לרכישת כרטיסים באתר הבארבי
