היו הרבה ציפיות סביב ההופעה של מק דמרקו בבארבי ב-2.6, אמש. כמעט כל חובב אינדי ישראלי מצא עצמו מתחבט בשאלה האם ללכת, ולבסוף רבים מצאו עצמם בחוץ: כל הכרטיסים להופעה נמכרו שבועות רבים מראש. הסיבה לכך היא שדמרקו הוא מהטיפוסים האלה ששמם הולך הרבה לפניהם, והדברים המטורפים שהוא עשה בעבר על הבמה (ולא רק) יצרו הילה כמעט מיתית-עכשיווית סביבו. הילה שקסמה לכל סטלן או שרוט שמעריך מוזרות והשתטות מהסוג שדמרקו מציע, ולא השאירה ברירה אלא להגיע ולחזות בתופעה במו העיניים.
הבעיה עם הילה מסוג כזה, היא הספקות שהיא מעוררת. כשמדובר רבות כל כך על הטירוף שאמן מביא לבמה, נהיה קשה להתעלם מהתחושה שהמעשים המטורפים באים לפצות על משהו שחסר במוזיקה עצמה, שההייפ הוא סביב גימיקים שמושכים אל מוזיקה לא מעניינת או טובה מספיק. אז הולכים ובודקים את המוזיקה. מקשיבים לאלבום האחרון של דמרקו, "Salad Days", שיצא בשנה שעברה וזכה לשבחים ודירוגים גבוהים במגזינים המובילים. מקשיבים לשני האלבומים הקודמים שיצאו לו, ולשיר החדש שיצא לאחרונה לקראת האלבום הבא. מההקשבה לחומרים המוקלטים אפשר להבין שמדובר במוזיקאי עם טביעת אצבע מוזיקלית מאוד ברורה ודי מסקרנת, כזה שמביא המון אישיות ונוכחות לכל השירים שלו, והנוכחות הזו היא מיוחדת, נחמדה ונעימה.
ואז הגיע ערב ההופעה. בחלקי נפל מזל להיות אחת מאלף בהופעה של דמרקו בארץ, אבל לא בטוח שהרגשתי בת מזל כשנכנסתי אל הבארבי ומצאתי עצמי נמחצת בין המונים ונושמת יותר וויד ועשן מאוויר. הצפיפות הזו לא שיחקה לטובתו של מק בקרב בין 'הייפ מוגזם' ל'תופעה מוצדקת'. אבל הנה ספוילר: מרגע שמק עלה לבמה ונתן את השואו הכה מדובר שלו, הכל היה ברור, והקרב הוכרע. מק דמרקו לא צריך לפצות על כלום. הוא עושה את השטויות שלו רק כי זה מי שהוא, וככה בא לו. וזה באמת הופך את כל הסיפור להרבה יותר כיפי.
קצת אחרי 22:00, ואחרי מופע חימום של רייסקינדר, שרמות ההייפ שלו בסצינה המקומית דומות לאלו של המופע המרכזי, מק והחבורה שלו עלו לבמה. ארבעה בחורים עם שיער פרוע, בגדים מרושלים ובאופן כללי וייב די מלוכלך, החלו להפעיל את קסמי הפסיכדליה שלהם ולהניע בקלילות את הקהל. יש כמה דברים שמפתיע לגלות על מק: למרות מראהו, הוא רק בן 25; למרות הוייב הכפרי-הילבילי-דרומי שלו, הוא בכלל גדל בעיר אדמונטון שבקנדה; ולמרות שהשירים שלו נשמעים די פשוטים או בסיסיים ברמת הביצוע, על הבמה הוא מתברר כבעל יכולות הרבה יותר מרשימות. הרמזים לכך שולבו בהופעה לכל אורכה, כשבין שיר חמוד אחד למשנהו פתאום הפציעו ג'אמים זורמים ומסונכרנים, כששירים מסוימים שלחו בכלל למחוזות של רוק וירטואוזי ומתקדם, וכשבכמה וכמה נקודות מק הפתיע עם ביצוע קולי מדויק ומרשים במיוחד. וההוכחה הכי מפעימה הגיעה כהפתעה בסוף ההופעה.
למק דמרקו והלהקה לקח רק קצת יותר משעה לרדת מבמת הבארבי, בפעם הראשונה. והשעה הזו היתה באמת גדושה: היו שם מיטב השירים של מק, ביצוע כיפי ל"jammin'" של בוב מארלי, ביצוע מרגש לאללה ל"Let My Baby Stay", שיר אחד בו כמעט עשרים מעריצים עלו לבמה והסתחבקו עם מק במהלך ביצועו, והקראודסרף הכי מטורף שנראה ברחבי הבארבי אולי אי פעם, שכלל שיוט של מק על גבי ידי המעריצים מהבמה, עד הבר שבקצה השני, ואז הישר אל הקהל שבמרפסת שגם הואיל בטובו להוביל את מק במורד המדרגות וחזרה אל הבמה.
ובכל זאת כשהלהקה ירדה היתה תחושה לא נוחה של "זהו זה?". ב23:20 (בערך) הכל הרגיש קצר מדי, אולי גם נחמד מדי. בואו לא נשכח שהבחור עשה דברים הרבה יותר מטורפים בלייב, ויש גם תיעוד. אך מהר מספיק דמרקו חזר כדי להרגיע את חששותינו, והעובדה שהוא עלה לבמה בלי חולצה אוששה שהוא לא מתכוון לעזוב בלי לבלגן קצת את תל אביב. הלהקה לקחה לעצמה בין רבע שעה לעשרים דקות לג'מג'ם את "Enter Sandman" של מטאליקה, לזרוק בפנים גם את "Smoke on the Water" של דיפ פרפל, להכניס את הקהל לפוגו הכי היפסטרי שנראה כאן, ולסיים את הערב בבום כבד. ואז כבר באמת היה אפשר לצאת מהבארבי עם תחושה של ניצחון מוצדק שהוכרע היטב.
הניצחון הזה נחגג אחרי כן במועדון בעיר, בחגיגה אליה הקהל הוזמן במהלך ההופעה על ידי אנדי הגיטריסט. הלהקה פרגנה בתקלוט שכלל להיטי טכנו, היפ-הופ ופופ שהעיפו בנוסטלגיה, בין השאר הנסון, בורן סליפי, כריסטינה אגילרה, סמיתס וכמיליונר,והיה מצחיק, שרוט, הזוי ומרומם בהתאם לדיג'ייז החוגגים. זה בהחלט היה ניצחון שראוי לחגוג: מק דמרקו וחבורת המלוכלכים המגניבים שלו מחקו כל ספק שהם הגיעו לישראל על גבי רוחה של מוזיקה מצויינת, פסיכדליה עדכנית אמיתית, ובעיקר רצון אותנטי וכן לעשות שטויות ולשתף אותנו בשמחה. והאווירה המרוממת ששרתה מחוץ לבארבי ולתוך הלילה מוכיחה שזה בדיוק מה שהם עשו.
(צילום: ליה שפיגל)
