יוני שרוני מגרדן סיטי מובמנט צעק לקהל שהתחמם לקראת אלט ג'יי בלייב-פארק ראשון לציון, "אתם נותנים לנו תקווה!". זאת לא התחלה של בדיחה, בעיר הדרומית לתל אביב קרן שמש האירה את פניו של שרוני, ואולי גם את פניהם של עוד כמה כאלו שהתרוששו מהתחושה. זה לא קרה במועדון היפסטרי זניח ולא במפגש ישראלי בתור לפסטיבל חו"ל, אלא בעיר שבה התורה מגיעה בצורת פלאיירים לקניון. "תרימו ראש", אני אומרת לחבריי והם מביטים על הירח שמאיר את רכבת ההרים של הסופרלנד. עוד מבט אחד וברור שגם הקהל שהעניק את אותה תקווה הוא תופעה שקשה לפצח. כמו הדלתא שיוצרים המקשים אלט + ג'יי במקלדות מק, כך גם התרכובת של 12 אלף האנשים. שלוש צלעות: חיילים, צרכני מוזיקה אובססיבים וסטודנטים גנריים (או בשמם המבעית יותר: חיילים, היפסטרים עירוניים וסחים). את אחוות העם הזו מרימים לשמיים גרדן סיטי, שבדיעבד עשו בית ספר לפרפורמנס לאלט ג'יי. זו היתה אמורה להיות זקפה לאומית, אם הקהל השבוי של הבריטים לא היה שבוי כל כך.
בפסטיבל פרימוורה האחרון הייתי ספקנית. לפעמים אני מעדיפה את המוזיקה שלי פשוטה ולא מתחכמת – ואלט ג'יי, שאמורים לייצר אווירה חולמנית וסמיכה בלי טיפה של מאמץ, לא הצליחו לעבוד עליי. כשמאות אלפים דרסו אותי בדרך לבמה הגדולה של ברצלונה, היה ברור שאני במיעוט מטומטם. אכלתי את הכובע ולקחתי חלק באווירה הפסאדו-מתחכמת. זה היה כיף. כשהסולן ג'ו ניומן וחבריו עלו על הבמה אתמול, כמו כיתת יורים – קרים אבל בבירור מתרגשים מהמעמד – היה נדמה שהישראלים חיכו להופעה הזאת כל החיים שלהם. אלו לא אלט ג'יי, אלו הסטרוקס והשנה היא 2003. קשה לא להיסחף לאוטופיה, בטח כשהלהקה פותחת עם הלהיט הענק "Hunger of the Pine", ממשיכה ל" Something Good", "Dissolve Me" ו"Left Hand Free". הם באו לקחת אותנו לעננים, בלי לדעת על זה.
הקולות יפים וחזקים, עבודת התופים של תום גרין יציבה לאורך כל השעה ורבע, גאס המילטון הוא הבחור הכי חמוד במערב ראשון ורק ניומן הסולן מתקשר בקושי. זה בסדר, התמימות נגזלה מאיתנו ואנחנו לא זקוקים יותר לחנופה מלאכותית ול"TODA", מספיק לנו שתאמר שהקהל הוא "פנטסטי" כפי שעשית ותמשיך לשיר ולנגן בסולם. אלא שניומן הוא לא גיטריסט מבריק, ולכן הוא מפשל מדי פעם על החשמלית שהיא ללא ספק עקב אכילס בהפקה המוזיקלית המרשימה של אלט ג'יי. זה לא מצליח להרוס את האווירה הטובה, אבל לפעמים זה מציק מדי.
הסטליסט לא שגרתי, הם יורים את הלהיטים ואז ממשיכים לשירים הידועים פחות. הפתעה: הקהל מכיר כל מילה. אין רגע אחד של התנדנדות או חוסר תשומת לב. הפוך, אלט ג'יי מתחזקים בשירים כמו "Bloodflood" ובקאבר לביל וות'רס, ומדי פעם חוזרים עצומים עם להיטים כמו "Every Other Freckle". הבחירה הלא שגרתית, לא לפזר את הלהיטים כמו שלד שיבטיח יציבות, עושה חסד עם המופע. כשנגמר הערב, בזריזות, עוברת לידי בחורה אקראית שמסכמת "זה היה הקריוקי הכי מוצלח שהייתי בו. קריוקי יקר וחם". היא אומרת את זה עם חיוך מרוח על הפרצוף ולא באכזבה. אולי יש בזה מן האמת, והיה זה עוד ערב קריוקי מושלם בראשון לציון.
