עם כל המצב הרגיש אצלנו בארץ הצלחתי בדרך לא דרך לצאת להולנד ביום שישי האחרון והגעתי לרוטרדם. זו הפעם ה-19 שלי באירוויזיון, כצופה ובשנים האחרונות כעיתונאי שמסקר את התחרות עבור mako, ומה אני אגיד לכם: מדובר באירוויזיון מאוד שונה מכל מה שהכרתי. שונה כל כך ובעיקר עצוב.
מיד עם נחיתתי הגעתי למרכז העיתונאים לאסוף את כל האישורים הנדרשים, וכבר שם נאמר לי שהמסכה שלי לא עומדת בתקנות שלהם וסיפקו לי אחת חדשה. אוקיי. אחר כך הפנו אותי לבדיקת קורונה ודרשו ממני להמתין לרבע שעה לתוצאה באולם עם כיסאות (מחוברים לרצפה) במרחק של מטר וחצי אחד מהשני כשעל כל כסא יש שלט ירוק שמאשר שאפשר לשבת.
אני, ישראלי מחוסן שכמוני, הנחתי את השלט על הריצפה והתיישבתי. הרמתי את הראש וקלטתי שבמקום מסתובבים עשרות מתנדבים שפשוט מחטאים כל כסא שישבו עליו. הלחץ מורגש היטב בכל פינה ברוטרדם, וכשהגיעה התשובה השלילית קיבלתי אישור להיכנס למרכז העיתונאים. אגב, כל התהליך הזה חייב להתבצע כל 48 שעות, ההולנדים, כמו שכבר הבנתם, לא לוקחים סיכון.
במרכז העיתונאים פגשתי את אריק, חבר ותיק מלוקסמבורג שראה אותי ומיד צעק לי שאסור לנו להתחבק וסיפר שלאחד העיתונאים שהתחבק עם חברו נשללו כל האישורים לסיקור האירוע. כמו שכבר הבנתם *חייבים* לשמור כאן על ריחוק חברתי, וכל בוקר צריך להזמין מראש שולחן לעבוד עליו ואסור לך להתיישב בשום מקום אחר. בסוף אגב, אני ואריק התחבקנו בשירותים, בסתר, בלי שאף אחד יראה.
לא מעט מהחברים שאני רואה דרך קבע בתחרות לא הגיעו השנה בגלל כמות העיתונאים המצומצמת שהורשתה להגיע לאירוע, ואם בכל שנה רק מישראל מגיעים קרוב ל-40 עיתונאים - היום ברוטרדם אנחנו רק שלושה. גם במסיבות העיתונאים הכסאות כמובן ממוקמים במרחקים גדולים, יש בחור שמחזיק את המיקרופון לשואלים, כולם עם מסכות ולא רואים חיוכים בכלל.
הזמרים עצמם מרוחקים מאוד, ראיונות פרטיים כמעט ולא מאושרים, אי אפשר להצטלם איתם והם בעצמם מחויבים לשמור מרחק גם בתוך המשלחת עצמה ואסור להם להתרועע עם זמרים אחרים. אגב, חל עליהם איסור לצאת מהמלון אלא לחזרות בלבד. זה אירוויזיון זה?
אני, כעיתונאי, חופשי להסתובב בעיר עצמה, וממש כמו בארץ, גם כאן במרחב הפתוח אתה משוחרר ממסכה. העיר פתוחה עד השעה 18:00, אז הכל נסגר ואין לא חנויות, לא מסעדות ולא בתי קפה. ההולנדים מאוד נחמדים ומנסים לייצר אווירה, כך שכן תראו כאן דגלים, מסביב תמצאו ציטוטים צבעוניים של שירי האירוויזיון מכל הזמנים - אבל הלב הגדול של התחרות הוא כמובן המעריצים שמגיעים בכל שנה מכל רחבי אירופה, והשנה אף אחד לא בא, וכל מי שנכנס למדינה מחויב בעשרה ימים של בידוד (רק עיתונאים פטורים מזה) ואסור להם להיות באולם.
מתוך 17 אלף המקומות שהארנה יכול לארח אישרו רק ל-3,500 איש להיכנס, רובם המכריע הולנדים שגם ישבו ביציעים בלבד. מה עוד? כפר האירוויזיון המפורסם והאהוב (בתל אביב חגגנו בגן צ'רלס קלור) לא הוקם. מועדון היורוקלאב המסורתי בו מתקיימות כל ערב מסיבות נוצצות לחברי משלחות ועיתונאים גם הוא לא הוקם השנה, ולמרות שאירוע הפתיחה של השטיח הטורקיז (האדום) דווקא כן יצא לפועל, הוא כלל הפעם מעט מאוד עיתונאים מרוחקים ובלי מעריצים בכלל.
אלא שלמרות השמירה הנוקשה על הכללים, מתברר שכמה חברי משלחות אובחנו כחיוביים לנגיף, מה שגרם למשלחות שלמות להיכנס לבידוד, לא להשתתף בטקס השטיח הטורקיז, ויש סכנה שהם בכלל לא יוכלו להופיע על הבמה ובמקומם ישודר קליפ שצולם מראש - זאת בנוסף לאוסטרליה שבכלל לא הגיעה פיזית לעיר, וגם המשלחות של מלטה, איסלנד, פולין ורומניה סגורות בחדרי המלון בלי שום יכולת לצאת.
בסופו של יום אני מוצא את עצמי בערבים בחדר משועמם ובודד, אבל למרות הכל, ועם אוזן שקשובה בכל דקה למצב בארץ, אני בכל זאת שמח להיות פה כי האירוויזיון הזה ייזכר הרבה מאוד זמן. לטוב ולרע.