עדן אלנה הגיעה ביום שבת האחרון למקום ה-17 בתחרות האירויזיון. למרות המיקום הנמוך (מאוד), בישראל התגובות היו מצוינות ומפרגנות. אבל איך זה יכול להיות? הרי המקום ה-17 הוא מקום גרוע. לא משפיל אמנם כמו המקום ה-23 שהביאו קובי מרימי ואמרי זיו - אבל ממש לא מכובד.
אז למה כולם כל כך שמחים? ובכן, צריך לזכור שהכל תלוי בסוף בשני דברים; בציפיות ובאהדה לנציגה עצמה. הרי היה ברור גם למי שלא מבין שהשיר שייצג אותנו, "Set me free", הוא שיר בינוני עד חלש, ובאופן טבעי ישראל דורגה נמוך מאוד בטבלאות ההימורים. כמה נמוך? לקראת חצי הגמר הראשון ממנו עדן עלתה לבסוף היא דורגה במקום ה 11 - כלומר מחוץ לגמר.
אגב, הטבלאות האלה כמעט ואינן טועות. השנה למשל הם הימרו שאיטליה תנצח וצרפת תהיה שנייה, וגם זיהו את כל שבע המדינות במקומות הראשונים - גם אם לא בסדר הסופי של התוצאות. התקשורת המקומית פמפמה את הנתונים האלה ויצרה מראש רמת ציפיות נמוכה, ואם תוסיפו לזה את המלחמה והתחושה הישראלית הקבועה ש"העולם כולו נגדנו" - אז גם העלייה לשלב הגמר נחשבה כאן (ובצדק) להישג ענק. מרגע שנמנעה הפאדיחה של אי השתתפות בגמר, היה ברור שכל מה שמצופה מאלנה הוא לתת הופעה מכובדת. השאר כבר לא באמת משנה.
לזכותה נאמר שהיא נתנה הופעה מצוינת. בחצי הגמר התו הגבוה של סיום השיר העלה אותה במפתיע למקום החמישי והמכובד (בסיום חצי גמר לא מתפרסמות תוצאות, רק שמות המדינות שעלו בסדר אקראי, ורק אחרי הגמר נחשפות טבלאות החצי אז התברר שעדן שברה את טבלאות ההימורים). אז מה קרה בגמר עצמו? לא ברור, אבל איכשהו השיר שקע בין 25 השירים האחרים ולא בלט כמו בחצי הגמר. זה גם היה עניין של מיקום (השיר ה-3 בערב הגמר), וקצת של מזל. מבחינת הקהל בבית מספיק שאלנה שרה נהדר ונראתה טוב על הבמה כדי לחבק אותה בלי סוף, גם אם בגמר עצמו העליה הגבוהה בסוף השיר הייתה פחות מדויקת.
עדן אלנה, בדיוק כמו קובי מרימי, ניצחה ב"כוכב הבא" עם אהדה עצומה של הקהל שעליה שמרה לאורך כל שנת הקורונה. חשוב להזכיר שעד שבחירת הנציג הישראלי לתחרות עברה לפני כשש שנים ל"כוכב הבא", היו לנו ארבע שנים משפילות שבהן דנה אינטרנשיונל, איזבו, מורן מזור ומי פיינגולד כשלו בחצי הגמר. השיר של דנה היה מוצלח אמנם ואי עלייתה הפתיעה, אבל בשלושת המקרים האחרים השירים היו בין גרועים לגרועים מאוד.
ששת הנציגים שנבחרו ב"כוכב הבא" עלו כולם לגמר, אבל רק נטע ברזילי ונדב גדג' באמת עלו עם שירים ראויים, כך שלקהל הישראלי לא באמת משנה התוצאה כמו שחשוב לו להיות מיוצג (מה שנתפס אצלנו "בכבוד") ועל ידי נציג מעורר אמפתיה. קובי מרימי כזכור זכה ליחס חם ואוהד בבית למרות הכישלון הצורב.
זה לא סוד שהסיפור של ישראל בתחרות הוא הדבר היחיד שמעניין את התקשורת הישראלית. השנה הצטרף גם סיפור הקוקאין של הזוכה האיטלקי שהיה או לא היה, אבל למי שבאמת מתעניין בתחרות הזאת ובתעשית המוזיקה האירופית באופן כללי, סיים את סוף השבוע הנוכחי עם הרבה מאוד שאלות, תהיות ונושאים לשיחה.
מה למשל? מה זה בעצם אומר ששיר רוק לא מוצלח במיוחד ואף מיושן מנצח בתחרות? או מה זה אומר שהשיר האוקראיני, שילוב מגניב של טראנס מסיבות ומוזיקה אתנית הגיע למקום השני (!) אצל הקהל בבית בכל אירופה, וראשון (!) אצל הקהל הישראלי? או מה יהיה עם אנגליה, מעצמת הפופ שהגיעה למקום האחרון עם אפס נקודות, וסטטיסטית סיימה את העשור האחרון 7 מתוך 11 התחרויות בתחתית הטבלה ולא הגיעה אפילו פעם אחת לעשיריה? בקיצור, היה על מה לדבר.
בכלל, הסיפור העצוב של אנגליה פותח פתח לשני דיונים מעניינים: הראשון, האם ההחלטה שלקח ארגון השידור האירופי כאשר הומצאו חצאי הגמר לתת לחמש המדינות המייסדות כרטיס אוטומטי לגמר היא נכונה או שגויה, והשנה השאלה מתחדדת, כי בעוד צרפת ואיטליה כבשו את שני המקומות הראשונים, גרמניה, ספרד ואנגליה תפסו את המקומות האחרונים. המסקנה המתבקשת? זאת כנראה טעות, כי אי ההשתתפות בחצאי הגמר גורמת לכך שהשירים של המדינות האלה זוכים לפחות חשיפה. גרמניה אמנם זכתה ב-2010, אבל מאז היא רוב הזמן מסיימת בתחתית הטבלה. ספרד נמצאת בעשור האחרון כמעט תמיד מתחת למקום ה-20, ורק איטליה מצליחה לשמור על מאזן יפה של הצלחות ובעשור האחרון היא נשארה רק פעמיים מחוץ לעשירייה הראשונה.
מה שמחזיר אותנו לשאלה היותר דרמטית; איך יתכן שאנגליה, מעצמת הפופ הגדולה בעולם, מפשלת בענק פעם אחר פעם, וכל זה לאור העובדה שהבריטים אוהבים מאוד את התחרות ואוהבים להתחרות. העיתונות הבריטית טענה השבוע שזה קשור לברקזיט, ולכך שלאנגליה אין גוש מדינות שמצביע עבורה, אבל גם הם שמו לב שאם הכל פוליטי ישראל לא היתה מגיעה לחצי הגמר, ולכן המומחים היותר רציניים שם הבינו שהבעיה היא בשיטת הבחירה, ובעיקר בעובדה שמתישהו באייטיז יוצרים רציניים הפסיקו לכתוב לתחרות.
וכך, בניגוד לאיטליה, שם השיר נבחר בפסטיבל סן רמו (בתחרות סן רמו ב', שפתוחה לזמרים צעירים יותר לעומת סן רמו א' שם מתחרים ותיקים) בתחרות עם פרופיל גבוה ויוקרתי, בזמן שבאנגליה המשתתפים והכותבים מגיעים מליגה ג' המקומית, כך שהכשלונות האלה מפתיעים רק את האנגלים עצמם. לכו תדעו, אולי הגעתו של סיימון קאוול לארץ ישתול במוחו את הרעיון לחבר את בחירת הנציג לתכנית ראליטי - וישראל היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שזה רעיון מעולה.
השיר הכי טוב בתחרות השנה, ומדובר כנראה בקונצנזוס, הוא השיר השוויצרי של הבחור המופיע תחת השם "הדמעות של יון" עם השיר שבתרגום לעברית נקרא "כל העולם". מדובר בבלדת פופ-רוק אינדית עם פזמון מעולה והוק שמקבל עוצמה בזכות הטיפוס הקולי לגובה. לשיר הזה יש גם קליפ נהדר, ולכן מעריצי התחרות והשופטים היו בטוחים שהוא יזכה. הוא גם הוביל בחודש האחרון את טבלת ההימורים, אבל בתחרות עצמה השוויצרי כשל. הזמר יון מוהרמג' (הוריו היגרו מאלבניה) היה לבוש באופן לא מחמיא, עמד לבד על הבמה בתוך קונסטרוקצית ניאון משונה, במה שגרם לכך שכל צילום השיר היה בלתי מצודד ולא מרגש.
וכך, כבר בחצי הגמר היה פער בין השופטים שבחרו אותו למקום הראשון לבין הקהל שנתן לו רק מקום שלישי, ובגמר הפער כבר היה גדול יותר; בעוד השופטים שמו אותו בראש, הקהל בבית בחר בו רק למקום השישי, וברור שיון הזה סובל מעודף יומרנות ומחוסר מזל. אם מישהו (נניח צדי צרפתי או דורון מדלי) היה מכפכף אותו ומכריח אותו ללבוש חליפה שחורה פשוטה ולשיר כשהוא יושב לבד על כסא בר במרכז הבמה - הוא היה מנצח בקלות את האיטלקים החתיכים (אך משעממים).
והנה עוד נקודה מעניינת: עד שלב מסוים בתולדות התחרות המדינות תמיד שרו בשפתן, ואז עברו כולן לאנגלית בהנחה שככה קל יותר לנצח. אלא שכעת מתברר שגם העידן הזה תם, או לפחות הפך פחות קטגורי. 5 מתוך שירי העשירייה הראשונה הושרו בשפות אחרות; שניים בצרפתית, אחד באיטלקית, אחד ברוסית ואחד באוקראינית. אז נכון שלשיר בעברית או בגאורגית יהיה כנראה יותר קשה לזכות, אבל מתברר שאיטלקית, שפה שרוב תושבי אירופה אינם מדברים, יכולה בקלות להזרים ניצחון (וזה המקום כמובן להזכיר "סולדי" של מחמוד שהגיע ב-2019 למקום השני והפך ללהיט ענק גם כאן בישראל).
והערה אחרונה לסיום: לא ברור מדוע בחר התאגיד לשמש כפרשני האירוויזיון בשני אנשים שאין להם הרבה מושג במוזיקה, בוודאי שלא בפופ אירוויזיון, ובכלל, כסטרייטים עם גרוב של מילואימניקים אין להם באמת שום קשר לתרבות הגאה של האירוע. הרי בשום אופן לא היו לוקחים שני הומואים שאין להם מושג בכדורגל כדי לשדר משחק חשוב - אז למה להביא דווקא למימונה של ההומואים שני סטרייטים עם הומור מחוצ'קן? האם לא הפנימו שם בתאגיד שהקהילה הגאה היא זאת שמניעה את היח"צ סביב התחרות והיא הקהל המאופיין ביותר שלה?
אסף ליברמן ועקיבא נוביק הם עיתונאים טובים ונחשבים - אבל בתחומים אחרים. הם לא יזהו לעולם ששלישיית הבנות הסרבית היא תעתיק מושלם של ההרכב האנגלי ליטל מיקס, כולל הבגדים, ואין מה לבוא אליהם בטענות על זה. גם אין להם מושג מה זה אומר שהשיר האיטלקי נבחר על ידי הקהל בפסטיבל סן רמו מעבר לכך שזה כתוב להם בדף. מה לעשות, הם לא אנשי מקצוע. נוביק ניסה לחפות על עצמו בכך שהביא אינסוף עובדות טריוויה שאסף מהרשת, מה שלא ממש חיפה על כך שאין לו באמת מושג בתולדות התחרות, באייקונים שהיא הצמיחה, במסורות של תלבושות, כוריאוגרפיות או בכלל רגעי קאלט זכירים. וכך כמו היורם של הכיתה,הוא הסביר בידענות את "כמות הפעמים שבהם הזוכה לבשה שמלה סגולה". נו שוין, ממש מהלך קווירי.
מצד שני ליברמן ונוביק הם גם לא אנשים מצחיקים במיוחד. כאילו בשביל מה יש בתאגיד אנשים כמו שיר ראובן או נדב אבקסיס? במובן מסוים, ובלי להישמע פוץ, המהלך הזה קצת נגוע בלהטבופוביה. שהרי מי מהחברים של שני החבר'ה הליצים האלה בכלל רואה אירוויזיון? אם היו להם חברים מהמגזר הם היו מלמדים אותם ששני הכללים הכי חשובים של הפרשן בתחרות הם לא לדבר אף פעם בזמן השירים ובזמן הלקטים.
כשיש מוזיקה, שותקים. הכלל השני והלא פחות חשוב הוא שאיש לא מתעניין בגלויות הווידאו, ולכן הן מחולקות ככה ששני השלישים הראשונים עושים סיכום של השיר הקודם ואז שליש מהזמן מציגים את הזמר הבא, ורצוי אחרי היכרות טובה עם השיר שלו ועם השירים מהם הוא גנוב. איזה אתר בהולנד מצולם בגלויה לא מעניין אפילו את ההולנדים. ואגב, את איכות הפרשנים אפשר בקלות לשפר בשנה הבאה או סתם לקנות את זכויות השידור של גרהאם נורטון האנגלי שגם מבין דבר או שניים וגם יגרום לכם להשתין מצחוק. נתראה בפיאצה במילאנו.