התמונה הראשונה אותה בחר לפרסם ולנטינו (זמר החימום של ניקי ג'אם) מיד עם הגעתו לישראל, הייתה שלו עצמו, מחויך, יושב על גמל בהר הזיתים עם הר הבית ברקע. זה לא יהיה מופרך להגיד שאין תמונה יותר אירונית מזו כדי לפתוח את הביקור הקצר של ניקי ופמלייתו כאן אצלנו; אם הייתם שואלים אותו לפני כעשור מה הדבר הראשון שעובר לו בראש כשאומרים לו ישראל, רוב הסיכויים שהתשובה הייתה גמל, או שניים, ואולי אפילו כמה בארות מהם כולנו שואבים מים כדי לחיות.
שעה וחצי נמשכה אתמול הופעתו של ג'אם בהיכל מנורה מבטחים, שעה וחצי שהשאירה אלפים עם רצון לעוד קצת קצב, ואמן אחד שהתרגש באמת ולא ניסה לרגע להסתיר את התרגשותו. אם לפני עשור היו אלה הגמלים שסימלו לו את ההולילנד, אז אחרי הערב אתמול הוא יכול לקחת איתו המון חומר למחשבה של מה שבאמת קורה כאן בארץ, ואם זה היה תלוי בו, ישראל הייתה מקבלת מקום של כבוד בחבר העמים הלטיני. לא פחות.
הקהל שהגיע אמש להיכל היה מגוון בקטע קצת מוזר; דרום אמריקאים מבית שבאו לייצג עם דגלי המדינות מהן הגיעו, המון נערים עם עגילים נוצצים מדי ונערות עם עקבים נוצצים קצת יותר, מבוגרים שבתחילה נראו קצת תלושים מהתמונה בהיכל, כדורגלנים מוכרים, נשים מטופחות ברמות ומאות תרמילאים במיל' שהגיעו כדי לחזור לרגע אחד למסיבות בקרטחנה וריו. התמהיל הזה, שבהתחלה נראה קצת מוזר, התברר להיות אחד הצדדים הכי חזקים של המופע אתמול.
זה התחיל יחסית רגוע, עם דיג'יי קיקה סמואל, אחד מאבות הוייב הלטיני בישראל, שליווה את הנכנסים לאולם עם המון הרמות בספרדית ושלל הלהיטים הלטינים הכי חמים של התקופה – פיקי היה שם וגם ניקי היה שם - כל לחיצה על ה-PLAY הקפיצה לשמיים את הקהל שהחל להצטבר בהיכל, ובכל פעם שסמואל הודיע שניקי בדרך לבמה, מיתרי הקול של העומדים באולם העלו אוקטבה. על המסכים, לצדי הבמה, התנגן בלי סוף סרטון שמזכיר לקהל השבוי גם ככה שבעוד חודשיים יגיע לכאן אחד החברים הכי טובים של ג'אם, ג'יי באלווין, ומיד אחריו יתייצב כאן גם המנטור של שניהם, דדי יאנקי, כדי להמשיך את הקרנבל המשוגע הזה.
מיד אחרי קיקה הגיע ולנטינו, הזמר הפורטוריקני שמלווה את ג'אם כמופע החימום לשואו האמיתי. ולנטינו ידע כבר מראש שהוא מקבל קהל וול דאן, אבל זה לא גרם לו למשוך יותר מדי זמן במה; ארבעה ששירים (ביניהם הלהיט הכי גדול שלו - "LOCO") הספיקו לו כדי להבין שהאלפים באו לראות זמר קירח עם כובע אחר (הדמיון בין השניים אגב, מלחיץ במיוחד), ואחרי רבע שעה הוא פינה את הבמה כדי לתת לעוף החול להפציע.
יצאנו לדרך עם וידאו ארט סופר מושקע שהתפרס על שני מסכי ענק בחלקה האחורי של במה. על המסכים עצמם שודר סרטון קצר בו רואים זוג (קולומביאני?) צעיר מתארגן לקראת ההופעה של ג'אם, ומיד עם "הגעתם לאולם" עלה ניקי לקול מיתרי הקול המשתוללים של הקהל, לבוש כמו תמיד עם תלבושת ה"שלמה ארצי בלי מגבת" שלו ושרשרת חי אימתנית משובצת יהלומים. ההיכל, שרגיל לאחרונה לארח בעיקר אוהדי מכבי ת"א ממורמרים, קיבל ברגע אחד בוסט עצום של אווירה לטינית אמיתית כשכל האלפים (האולם היה מלא לחלוטין) קמו על רגליהם וכמעט לא התיישבו עד סיום המופע.
ג'אם פתח בסערה עם "El Amante", אולי הלהיט הכי גדול שלו מאלבומו האחרון "Fenix". הקהל שר יחד איתו, וזה היה מחזה מרומם נפש לראות ישראלים מלידה שרים בספרדית מושלמת את הפזמון ומתרגשים באמת. מיד אח"כ הוא עבר ל-"Travesuras", אחד השירים שהחזירו אותו למרכז הבמה אחרי העשור בו כמעט ונעלם לחלוטין, אז גם הצטרפו לבמה ארבעה רקדנים שהשלימו את ההפקה המושקעת שליוותה את המופע.
מיד אחר כך הוא עבר לרמיקס הנהדר שלו ל-"Cheap Thrills" של סיה, לרמיקס המופלא לא פחות ל-"Cheerleader" של OMI, ושיתופי הפעולה שלו עם להקת מאנה ופארוקו. בשלב הזה ההמונים כבר היו באקסטזה גמורה וג'אם לא הפסיק לרגע לפלרטט איתם כולל צעקת "יאללה באלגן" מתבקשת וחזרה בלתי פוסקת על צמד המילים "הולה איזראל".
לקראת אמצע המופע הגיע החלק הרגוע יותר, בו הוא התיישב עם צמד זמרי הליווי שלו והגיטריסט הנהדר והגיש שתי גרסאות אקוסטיות ל-"Estrella" ו-"No Te Vayas". בשני השירים האלה הוכיח ג'אם שהוא סוחב יכולות ווקאליות לא רעות בכלל, כאלה שלא מאפיינות את הז'אנר הקשוח בדרך כלל, והגיש אותם בצורה רכה ומלטפת שגרמה לקהל להפסיק רגע עם הקפיצות כדי לנוע מצד לצד בהתרגשות.
ייאמר לזכותו (או לרעתו, תלוי את מי אתם שואלים) שהוא כמעט ולא נגע בשירים מתחילת הקריירה הדי אלמונית שלו, והתמקד נטו בלהיטיו המוכרים בתוספת שיר אחד של דדי יאנקי ושני הלהיטים הכי גדולים ("Ay Vamos" ו-"Ginza") של חברו הטוב באלווין, מי שנכח ברוחו לאורך כל המופע. ייתכן ומעריציו הוותיקים של ג'אם יצאו עם תחושת החמצה כשבחר לא לגעת בעבר ולהתמקד בשירים שהפכו אותו לכוכב העצום שהוא כיום, אבל בהתחשב בכמות הקהל שהגיע, זה שברובו מכיר אותו בעיקר מהשנתיים האחרונות, הבחירה להתמקד בלהיטים הבטוחים שלו ובשירים של זמרים אחרים (עניין מאוד מקובל בהופעות בז'אנר) הייתה החלטה נכונה ומוצלחת. ויסלחו לי כל אלה שהלכו לישון הלילה מעט ממורמרים.
אחרי הפסקה קצרה בה ירד להתרענן והשאיר את הבמה לזמרי הליווי שלו שבחרו לשיר את "Could you be loved" הבלתי נגמר של מארלי, הוא חזר בסערה והמשיך להפציץ עם "Si tu la ves", הדואט הנהדר עם וויסין, וכמובן "El Gandaor", שיר הנושא מתוך האלבום שמספר את כל סיפור עלייתו ונפילתו ועלייתו מחדש.
שיא הערב היה כשעל המסכים שודרה תמונתו מאחורי סורג ובריח, ועם לפיד בוער בידו הוא התקרב למסך וכביכול הדליק את התמונה ושרף אותה. הזדמנות נהדרת לציין את הווידאו ארט המושקע שליווה את כל ההופעה עם צבעוניות נהדרת. אחרי פרידה קצרה הוא חזר מיד להדרן הצפוי עם שני הלהיטים הכי גדולים שלו: "El Perdon" ו-"Hasta El Amancer". מיד אחריהם הוא ירד על ברכיו, נישק את במה, ונפרד לשלום מהאלפים ששרו יחד איתו.
אין לי ספק שרוב האנשים שיצאו מהאולם לקראת חצות חזרו הביתה בתחושה מספקת ועם אנרגיות לעוד כמה הופעות לפחות. אז נכון, ריקי מרטין היה פה, וגם אנריקה איגלסיאס וחנטה דה סונה, אבל הבחירה של ג'אם לפתוח את סיבוב ההופעות האירופאי שלו דווקא כאן אצלנו מול היכל מלא לחלוטין, בטח כשהוא נמצא בשיא הצלחתו, היא יותר מכולם אחד הסימנים הכי מובהקים של הצלחתה של המוזיקה הלטינית בשנים האחרונות בישראל. כן, אפילו יותר מריקי ואנריקה.
"ועכשיו מה?", שאל אחד הנוכחים את בת הזוג שלו בזמן שיצאו מהאולם באופוריה מוחלטת. "עכשיו מחכים חודשיים לג'יי באלווין, אין אופציה אחרת", היא ענתה לו וחתמה ערב מופלא שרק פתח את התיאבון והחשק לעוד קצת מאנרגיה הלטינית הבלתי נגמרת הזאת.