מבצע "צוק איתן", שלא כמו שני המבצעים הקודמים מול עזה, הביא איתו גל גדול של שירים שנוצרו או יצאו תוך כדי הלחימה, וחלקם אף הפכו למושמעים ביותר בתחנות הרדיו בשבועות האחרונים. חמשת הגדולים הם "רק תחזור" של רותם כהן, "שמור עליו" של אייל גולן, "ברכת הדרך" של סגיב כהן ואגם בוחבוט, החידוש ל"גולני שלי" של שלומי שבת, והביצוע המחודש של יהורם גאון ל"ארץ צבי", שנוסף לו בית לזכרו של רועי קליין, שהקריב את עצמו והציל את חבריו בקפיצה על רימון במלחמת לבנון השנייה.
וכבר יש גם שירים לזכר הנופלים הטריים: סהר שרב שר לזכר חברו דניאל פומרנץ ז"ל, ואריק סיני הוציא את "אורון", לזכרו של אורון שאול ז"ל, חברו של פומרנץ לנגמ"ש המוות של גולני בסג'עייה. עמיר בניון הקדיש להדר גולדין ז"ל את "ישיש" כשגורלו טרם נודע, שר לא מעט על חיילי צה"ל והקדיש לחמאס את "לא תנצחו אותי".
אבל אלה הם רק קצה הקרחון. להקת "אתניקס" הוציאה את "הטוב קורה", שדיבר על ניצחונם של הטובים עם ארסנל הנשק. אורי מרק הלחין את "הנה מוטלות גופותינו" המיתולוגי של חיים גורי. קובי פרץ ויניב בן משיח הוציאו כסינגל את "תודה על הכל". דיאנה גולבי שרה ש"העולם בוער" ב-"Holy Land". לנאור כהן ונזי שקורי "נותר רק זיכרון". האחיות כרקוקלי שרות למען האלמנות את "מה שנשאר". יוני פוליקר הוציא מחדש את "תבטיח". מירי מסיקה הוציאה כקליפ את "דמעות". קטלין אליגדו שרה לילדי ישראל "תן לי את הכוח".
והרשימה מתארכת (והיא עדיין חלקית): שרית חדד עם "יחד ננצח" שנוצר בהפקה ממלכתית. אהרן רזאל שר "נחמו עמי", בן סנוף את "קדושה האדמה", שי אוחיון את "למען כל אמא", ליאור קקון את "חייל שלי", אליקי את "יד רועדת לשלום", נופר בטאט את "השגחה עליונה", רותם סרי את "החייל שמגן עלייך", דור שמעון את "אחי היקר", חיים איפרגן את "אחי הטוב שלי", אריק זנטי את "ילד שלי", גל סינואני את "חזור", שי-לי עטרי את "אצלנו בגן", ואדיר אדרי הוציא שיר בשם "צוק איתן".
אתר הפצת המוזיקה לינקטון הגדיל לעשות ולקראת סוף המבצע הכין אוסף בן 20 שירים בשם "שעה של אור", שכלל לא מעט שירים חדשים וחידושים מעניינים, הבולטים ביניהם: מבחר אמנים עם "שיר געגועים", אדיר גץ עם "שבע ועשרים", תומר אסולין ואמנים עם "זמן", רוחמה רז עם "בדמייך חיי", בן גולן עם "ליפול בצל", רועי סנדלר עם "פרחים בקנה" ועוד.
ציניות חמדנית, או מעורבות נרגשת?
היציאה של עשרות שירים שנוגעים במלחמה בדרך זו או אחרת (השטף נמשך גם היום ואתמול), וההצלחה של חלק מהם, הביאה איתה גל נגדי של ביקורת. חלק מהאמנים הואשמו בניצול ציני של הרגשות הלאומיים, של הדאגה לחיילים, של נגיעה בעצבים החשופים של החברה הישראלית. חלק מהביקורת אולי מוצדקת, כי יש שירים שאפשר להריח מרחוק עד כמה הם עטופים במסחריות ובניסיון להתפרסם, לתפוס טרמפ או לעשות כמה שקלים מהמלחמה ומהאמוציות הרבות שנלוות אליה. כשמוסיפים לזה את הפיכת פצועי צה"ל בבתי החולים, את חיילי צה"ל בשטחי הכינוס ואת תושבי הדרום, לדחלילי סלפי וכתבות יחסי ציבור עבור האמנים (כולל כאן ב-mako), מקבלים תמונת מצב נצלנית.
מן העבר השני אפשר לטעון שבמשך שנים התקשורת מנדנדת לאמנים שיהיו יותר מעורבים ויכתבו וישירו על המצב במדינה, על נושאים אקטואליים, על הבעיות, הקשיים, המצוקות, המאבקים, ולא רק שירי אהבה וחתונה. שוב ושוב עולות שאלות כמו תפקידם של האמנים, האם רק לשיר ולשמח, או גם לנקוט עמדות ולהביע דעות. את המונח ההפכפך "שירים על החיים" כל צד בויכוח הזה לוקח לכיוון שלו - האם שיר "על החיים" מדבר על חוויות אישיות, או שהוא מדבר על הכלל, האם אמן צריך להסתכל רק פנימה לתוך עצמו ועולמו, או גם החוצה, ולנסות להשפיע על החיים במדינה, על דעת הקהל.
מה לעשות שיש אמנים פטריוטים
אבל הנה באה המלחמה, והאמנים כן מעורבים, כן שרים על המצב, כן אכפת להם ממה שקורה, הם כן מסתכלים החוצה. אבל עכשיו גם זה לא טוב לאותם מבקרים. כי מרבית השירים לא שואלים שום שאלות, פונים לרגשות הכי ישראליים ומנסים לנגן על מיתרי הדאגה לחיילים שבחזית, מרבית השירים מחזקים את תחושת הביחד, האנחנו, הצדק לצידנו, עד כדי קיטשיות. הס מלהזכיר מילת ביקורת, הס מלצייץ בדל תחושת אשמה או ספקנות. מי שיחרוג מהשורה ויטיל ספק ולו הקל שבקלים בצדקת המלחמה ודרכיה (וקיים קונצנזוס כמעט מקיר לקיר לגבי כמה שהיא באמת היתה צודקת), נדון לסקילה, נידוי, וכל שאר הדברים שבוצעו באמנים שכן "פתחו את הפה" במהלך האירועים האחרונים.
ומה לעשות, שהאמנים ששרים על הדאגה לחיילי צה"ל באמת דואגים לחיילי צה"ל. מה לעשות שהאמנים מרגישים שאנחנו קודמים לאויב. מה לעשות שהם פטריוטים, ולא מרגישים צורך לבקר את החלטות השלטון ופעולות הצבא. רציתם אמנים שאומרים את דעתם? הנה קיבלתם. זמרים אחרים, שאולי חושבים אחרת, חוששים כאמור לפצות את פיותיהם. ובצדק. כי הם עדיין לא מתאבדים. כי הם רוצים איכשהו לשרוד בג'ונגל של התעשייה. בסדרה "סוף עונת התפוזים" בשנת 98', בפרק שדיבר על המחאה של יוצרים כמו יהונתן גפן, אמר דני ליטני: "בישראל, ברגע שאתה אומר מה באמת אתה חושב, אתה אוטומטית מאבד 70 אחוז מהקהל שלך". וזה נאמר כשהצל עוד לא הכיר את סאבלימינל.
ואם כבר יהונתן גפן - הנה, אפילו אביב גפן, האייקון של השמאל המוחא בשני העשורים האחרונים, עשה פניית פרסה, הופיע מול חיילים בדרום והקדיש מופע למען הלוחמים ולזכר החללים. היו כאלה שטענו שהוא הולך עם הזרם, שהוא אופרטוניסט. טעות. גפן אף פעם לא חשש ללכת נגד הזרם. הוא פשוט מבין מה שכל ישראלי עם מצפון מבין - שהשעה היא שעת זאבים אפלה, ואין ברירה אלא להילחם על הבית, בלב כבד. מי שמחפש את השלום חנוך של 2014 שיכתוב את ה"לא עוצר באדום" של "צוק איתן", כנראה לא מבין שהזמנים השתנו פה.
ואולי בעצם לא כל כך השתנו. שיר בולט שלא הוזכר כאן עד כה הוא "20 אלף איש" של אריאל הורביץ, שנכתב על הלוויית החייל הבודד שון כרמלי ז"ל מחיפה, אליה הגיעו באופן ספונטני 20 אלף ישראלים שלא הכירו אותו, אבל חשוב היה להם לחלוק לו כבוד אחרון ולהכיר לו תודה על שהקריב את חייו למענם. הורוביץ, למי שזוכר, היה זה שיצר תוך כדי מבצע "עופרת יצוקה", יחד עם יאיא כהן-אהרונוב, את השיר "רקפות בין הסלעים", שנכתב על התגייסות חיילי המילואים למערכה.
"20 אלף איש" שגדלו על "לו יהי"
הורוביץ הוא כידוע בנה של נעמי שמר ז"ל, המשוררת שיצרה את פסקול המלחמות הלאומי שלנו, עם "ירושלים של זהב" בששת הימים ו"לו יהי" ביום הכיפורים. אי אפשר שלא להרהר בכך שלפחות חלק מאותם 20 אלף שהלכו להלווייה של שון כרמלי ז"ל גדלו והתחנכו על "לו יהי". הורוביץ הולך בדרכו שלו אמנם, וכתלמידו של מאיר אריאל ז"ל, שכתב על המלחמה והצבא מנקודת המבט של החייל הפשוט, הוא מביט על האישי והאנושי ולא על הממלכתי וההירואי, אבל הדרך הזו מבורכת. כי שירים צריכים להיכתב בזמן מלחמה ולספר את סיפורנו כאן. שירים הם חלק מהנראטיב שלנו. שירים הם השמן בגלגלי יצירת הלאומיות, האתוס, החזון. שירים הם הטעם שנשאר לנו בפה אחרי שכבר מזמן סיימנו לאכול (ולהקיא) את עוגת הציונות. בלי שירים אין ביחד, אין אנחנו, אין לאום.
הציניות המובנית כלפי כל אמן שמוציא שיר שקשור לאירוע אקטואלי, בסוף תמנע מאמנים להתייחס לחיים פה. אין צורך שכל האמנים יהיו כל הזמן "מגוייסים", אבל לפי הראש הציני הזה, גם שירים כמו "הוא לא ידע את שמה", "הנסיך הקטן'", "מי ידע שכך יהיה", "היה לי חבר היה לי אח", "אין לך מה לדאוג", "שתי אצבעות מצידון", "אין לי ארץ אחרת" ו"הביתה" ועוד עשרות, לא היו נוצרים לעולם. אולי גם "אחרינו המבול", "חד גדיא" ו"יורים ובוכים", שגם הם נכתבו תוך כדי מלחמות ועל המלחמות.
בלי הקיטשיות המובנית בשירים על חיילים, לא היו נוצרים "התמונות שבאלבום", "מחר אני בבית" ו"מיליון כוכבים", ויש לא מעט ישראלים ששואבים מהשירים האלה עידוד ונחמה בזמנים קשים. נכון, אנחנו חיים בעידן ציני שבו יש כאלה שמגחכים אפילו מפרויקט כמו "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל ליום הזיכרון, המבוסס על שירי נופלים. ברור שיש משהו לא רגיל בלקחת שיר של חייל אחרי מותו, ולעשות ממנו להיט פלייליסט, אבל על זה בדיוק מבוסס "שיר חייל" של שלמה ארצי, שכתב נמרוד גאון ז"ל ונחשב כאן לקלאסיקה. ומי שלא מזיל דמעה כשאימו של גאון ז"ל מחבקת את ארצי שהנציח את בנה בשירו, כנראה מנותק רגשית. כי מוזיקה היא קודם כל רגש, ומי שאין לו רגשות לא יכול ליצור מוזיקה ולא יכול ליהנות ממנה, ולא יוכל להפוך ממנה לעם.