קשה להגזים בתיאור חשיבותה של אריתה פרנקלין, "מלכת הסול", שמתה אתמול, בגיל 76, מסרטן. קשה להגזים כי אפילו מעבר מהיר על רשימת התארים שלה, עשוי לקחת לא מעט זמן. הנה כמה, על קצה המזלג: הרולינג סטון והירחון MOJO בחרו בה כ"זמרת הטובה ביותר של כל הזמנים". בין השנים 1968 עד 1974 היא זכתה בפרס הגראמי שבע פעמים ברציפות. היא הזמרת היחידה שהיו לה יותר ממאה (!) להיטים במצעד הפזמונים האמריקאי. היא הזמרת הראשונה שנכנסה ל"היכל התהילה של הרוקנ׳רול״. והיא הזמרת שפעם אמרה על עצמה ובצדק: "הקול שלי משתפר עם השנים. הוא נהיה יותר ויותר טוב. אני אולי אשמע קצת אגואיסטית, אבל אני הזמרת הכי אהובה עלי".
אתם אולי זוכרים את ההופעה שלה בהשבעה של ברק אובמה לפני כמעט עשור. זו הייתה השבעה מרגשת מאוד, רגע של התעלות רוח, כאשר בפעם הראשונה עמד על במת הנשיאות אדם שחור. אבל ברור לכל מי שצפה בטקס, שעם כל הכבוד לנאום המרגש של אובמה, השיא היה ההופעה של פרנקלין. עטופה במעיל גדול, כשלראשה הכובע הכי מוגזם שיש, היא עלתה ושרה “My Country ’Tis of Thee,”, שיר גוספל מעצים, שכולו זעקה. כשרואים את הקטע הזה, כבר לא צריך יותר שום הסבר.
נדמה לי שמכל ההספדים הראשוניים, מי שהיטיב לנסח את חשיבותה הוא פול מקרטני. "בוא נעצור לרגע" הוא צייץ בטוויטר, "ונודה על החיים היפים של אריתה פרנקלין, מלכת הנשמה ("סול") של הנשמות שלנו, שנתנה לנו השראה במשך כל כך הרבה שנים. היא עצמה תחסר לנו מאוד, אבל הזכרון של גדולתה כמוזיקאית וכאדם נהדר, ישאר איתנו לנצח". מקרטני התכוון לכל מילה. הגרסאות של פרנקלין ל"Let It Be" ו"Eleanor Rigby" של הביטלס, הם אחת הדוגמאות הבולטות בהיסטוריה לגרסאות כיסוי שבעיני רבים עולות על המקור, וזה למרות שברור לכולם שהמקור הוא קלאסיקה חד פעמית. כך גם עם הגרסה שלה ל"Bridge Over Troubled Water" של סיימון וגרפונקל.
אבל למה ללכת לגרסאות כיסוי? "I Say a Little Prayer" ו"Respect" הם שני השירים שכל בן תרבות חייב להכיר, אם בכל זאת רוצים לצמצם את היצירה שלה לשתי טבעות יהלום. הראשון הוא להיט מושלם ועל זמני. השני, שיר שהפך בפיה להמנון של האישה השחורה, ושל נשים בכלל. השיר הפמיניסטי החשוב של כל הזמנים. אפשר גם להוסיף למשוואה הזאת את "Think", ההופעה המושלמת שלה בסרט "האחים בלוז", שהוא כנראה הרגע האיקוני ביותר בסרט האיקוני הזה.
פרנקלין נולדה בשנת 1942 והייתה בת של כומר שחור מפורסם. הדרשות שלו הושמעו ברדיו בכל ארצות הברית וזכו להצלחה גם בגלל קולו המלטף. היא החלה לשיר בכנסיה בגיל 12 וכבר אז היה ברור שהיא כשרון על. חוזה ההקלטות הראשון שלה היה הגיע כצפוי בגיל 16 ובמשך עשור היא הקליטה אלבומי גוספל וג'ז, שנחשבים כיום לחלק הפחות מוצלח בקריירה שלה. אם כי מבחינה היסטורית, כבר אז היא היתה "חשובה". היא ליוותה את מרטין לותר קינג במסע ההרצאות שלו, ושרה לפני כל נאום שלו, ובאופן טבעי - גם בהלוויה שלו.
אבל רק בשנת 1966, כשהיא בת 24, עם נסיון עצום ואחרי לחברת התקליטים אטלנטיק, היא הפכה גם להצלחה מסחרית. עם שירים כמו "Chain of Fools" ו"You Make Me Feel Like A Natural Woman" היא הפכה לזמרת החשובה והאהובה ביותר אמריקה. במשך 15 שנה היא היתה ה-שם, ה-זמרת, ובאמת כל הקלטה רנדומלית שלה מהשנים האלה שתצודו ביוטיוב תהיה לא פחות ממושלמת. פרנקלין הייתה פסנתרנית בחסד, ומבצעת שאין כמותה. להקשיב לה היה מהפנט.
בתחילת שנות השמונים הייתה לה תקופת שקיעה קצרה אבל הסרט "האחים בלוז" וסדרה של אלבומים עם להיטים כמו "Sisters Are Doin' It for Themselves" (עם יוריתמיקס) והדואט הניצחי עם ג'ורג' מייקל "I Knew You Were Waiting For Me" החזירו אותה למעמד איקוני, ולראש מצעדי המכירות, ומאז היא שמרה על מעמדה. כל הופעה שלה, בכל טקס או אירוע, היתה גדולה מהחיים.
אריתה פרנקלין היא האישה שהעבירה את המוזיקה השחורה מהכנסיות והטקסים של יום ראשון למיינסטרים האמריקאי הלבן. או כפי שניסחה זאת יפה הלילה קייטי פרי: "אריתה עזרה לנו להבין מהי בדיוק האמריקאיות. בקול שלה, יכולנו לשמוע את ההיסטוריה שלנו, על כל גווניה. את הכוח שלנו, את הכאב שלנו, את הרצון שלנו לגאולה והכבוד שרכשנו בעבודה קשה".
כדי להבין את העוצמה שלה, ולהבין למה ביונסה גדלה על ברכיה, וחייבת לה כל כך הרבה, אני אוהב להשתמש בדוגמא של אחד השירים הכי יפים בכל הזמנים "Walk on By" של ברט באכארך והאל דיוויד. הלהיט הקלאסי הזה משנת 1964 מוכר בביצוע האיקוני של דיאן ווריק. זה ביצוע קולי רך ששורד כבר יותר מחמישים שנה, והוא באמת מושלם. אלא שכמה חודשים לאחר שהפך להיט, הוציאה גם פרנקלין גרסה משלה לשיר הזה, כמו שהיה מקובל אז. היא אמנם בת 22, ומנסה לשיר השיר בנונשלנטיות, אבל העוצמה של קולה והכאב שהוא נושא איתו, לא ברור מאיפה, משתלטים על הגרסה היפה הזאת, ולא נותנים לה להפוך לעוד שיר פופ מושלם. כששומעים את הגרסה הזאת, קל להבין איך הפכה אריתה פרנקלין לקול של המהפכה השחורה בארצות הברית.
היו לה חיים די סוערים. היא נכנסה להריון כבר בגיל 12 וילדה את הבן הראשון מארבעה, כל אחד נולד לאב אחר. חוץ מזה היו לה גם שני בעלים, עם אחד מהם הביאה גם שלושה ילדים נוספים. את הילדים שלה גידלו אחיותיה. והיה לה בן זוג במשך הרבה שנים, איתו כמעט התחתנה עד שנפרדה ממנו לפני חמש שנים. היא קיבלה בחייה כל כבוד אפשרי, וכל פרס שזמרת יכולה לקבל. והאמת היא שלא צריך במקרה שלה הרבה הסברים. רק תיכנסו לשירות המוזיקה שלכם, ובחרו באופן אקראי איזה "מיטב הלהיטים" או פלייליסט שלה. ולא תצטרכו יותר שום הסבר.