בוב דילן יחגוג בחודש מאי הקרוב את יום הולדתו ה-80. באוקטובר אחריו נחגוג כולנו לפול סיימון, ובשנה הבאה, בעזרת השם, העולם כולו ירעד כשפול מקרטני ייכנס גם הוא לעשור התשיעי בחייו. לעומתם, שלום חנוך בן ה-74 ושלמה ארצי בן ה-71 הם קצת "צעירימצ'יקים" - אבל הם עדיין זקני השבט שלנו. בטבלה שמשכללת בין גיל, מעמד, חשיבות ומצב הקריירה - שניהם נמצאים לגמרי למעלה, בשורה הראשונה, זוהרים כיהלומים.

זה כמובן לא אומר שבני נוער מעריצים אותם, וזה אפילו לא אומר שבני נוער יודעים מי הם. בני נוער, בואו נזכור זאת, אינם חזות הכל. למזלנו, שניהם טרם פתחו חשבון בטיקטוק, אבל לארצי יש לפחות חשבון עם 83 אלף עוקבים באינסטגרם, בזמן שזה של שלום חנוך מקרטע. שניהם אגב חשבונות לא אישיים בכלל - יענו אין שם אפילו זנב של סלפי. גם השנה האחרונה הייתה עבורם שונה בהרבה מזו שהיתה עבור אמנים צעירים, וכל אדם מבוגר חש בשנה הזאת את גילו הרבה יותר מהרגיל - בוודאי בין האמנים. הביטוי "קבוצת סיכון" הוא משהו שקשה לי להאמין את חנוך או ארצי מגלגלים על הלשון.

שירים זאת האמנות שלהם, זאת דרך הביטוי. וכך, שנה אחרי פרוץ המגיפה, הוציאו שניהם בדיוק באותו יום שיר חדש; ארצי הוציא את "דבק" ושלום חנוך את "מגיפה". יאמר לזכותם של אנשי גלגלצ ששני השירים התקבלו באהבה ומיד שולבו בפלייליסט - גם אם המדרגים הצעירים לא ראו לנכון להכניס אותם ל"מצעד הפזמונים". מצחיק, ארצי היה בתחילת דרכו כוכב מצעדי הפזמונים, ועברו כמה שנים טובות עד שרכש לעצמו מעמד של אמן רציני. גם שלום חנוך הגיע בגיל צעיר לראשי המצעדים, אלא שהוא הצטנע מאחורי גבו הרחב של אריק איינשטיין, ועברו הרבה שנים עד שכבש את ראשי המצעדים לבדו.

המושג הזה, מצעדי פזמונים, בוודאי גורם להם היום לחייך. מה זה בעצם משנה מי היה ומתי בראש המצעד? שניהם היו כבר בראש מספיק מצעדים (גם אם ארצי יותר), ונדמה לי שגם ששניהם יכולים להתרווח אחורה בנחת ולסכם לעצמם שאנשים באמת אוהבים אותם, מעריכים את תרומתם, וכל מה שנותר להם הוא להמשיך - ובאופן מקרי או לא - שני השירים שהוציאו גם די דומים.

גם השיר של חנוך וגם זה של ארצי יכולים "לגור" תחת הכותרת "שיר מחאה". יש מדי פעם את הדיון סביב השימוש בשירים להעברת מסרים פוליטיים, ונדמה לי שהדיון הזה הוא הרבה יותר מורכב ממה שנדמה. לא מזמן שמעתי ברדיו את שיר האינתיפאדה של נורית גלרון, "אחרינו המבול", עם הפזמון והשורה "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה", שהיה בשעתו סוג של אגרוף אמיץ לבטן, נשמע פתאום כמו הצטעצעות, ולא ממש שרד. כדי לכתוב היום שיר מחאה לא מספיק לרצות להביע דעה, ואפילו לא מספיק שהלב שלך יהיה במקום הנכון - צריך גם להבין איך להתאים זאת לרוח הזמן.

באופן מפתיע או לא, בחרו שניהם באותו כיוון, ושני השירים הם במסורת "ספירת מלאי"; כלומר שירים שמנסים לסכם את הרגע עם דוגמאות עונתיות ולייצר מין תמונה מאוירת של מה שאנחנו עוברים. זה ז'אנר מאוד אהוב אצלנו - מ"כל העם במילואים, רק בישראל. מתנדבים עושים חיים, רק בישראל", דרך "כל המקומות קדושים, סיכויים קטנים לבנות חלום"  ועד "גם זה יעבור, כמו קפולסקי, כמו הפאוץ', כמו ליאור מילר". בישראל אוהבים את הצ'ק ליסט - אפילו כרטרוספקטיבה.

ארצי בחר במילה "דבק", כלומר בדבק הזה שמדביק או לא מדביק אותנו כעם, ובדרכו המוכרת הוא כורך שם את הפרטי והציבורי. הוא מתחיל ב"העטיפה של האלבום כבר מוכנה, נוציא אותו בפסח, רק באיזו שנה לא יודע", ורק בהמשך מתפנה לומר "דבק לא ידביק אותנו כי המריבה עודה נמשכת". וכן, יש בשיר גם את המילה "מסיכה". חנוך מצדו בחר באופן בוטה יותר במילה "שלטון", ובאופן טבעי השיר שלו מעט קשה יותר; "ברב שלטון, ידבר המון" הוא אומר לפני שנכנס פנימה לפרט: "החילוני והשחור, מלכת החן והשיכור, המיליונר והמופסד, שרת החוץ והגמד, המאהב והנוכלת, ראש הממשלה, המחזאי, שחקן, במאי, אכזר מכל המלך".

קשה להגיד שזה לא היה צפוי. בעשורים האחרונים ארצי מרגיש צורך לדבר לקהל רחב ככל האפשר. בכל שיריו, וגם בטוריו ב"ידיעות אחרונות", הוא מנסה למצוא מכנה משותף כדי שנוכל כולנו לשיר איתו יחד. חנוך ויתר מזמן על הקונצנזוס, והקהל שלו אולי הצטמצם - אבל הוא נאמן ומעריץ, ומצפה לשמוע ממנו בעידן כזה את "מחכים למשיח 2020". אבל בואו נרגיע, זאת לא תחרות.

שני הגברים האלה, וזאת לא הגזמה, הם כבר בחייהם אגדות מהלכות. הם פאקינג שלמה ארצי ופאקינג שלום חנוך. וכל מה שצריך זה שהשיר יהיה מוצלח - ובשני המקרים השיר מאוד מוצלח. אולי זה קשור גם לבחירה במפיקים מוזיקליים - גם דודו טסה וגם תמיר מוסקט כנציגים הבולטים של עילית ההפקה המקומית. שניהם אנשים של טוב טעם ואנינות, והם יודעים מתי מעט זה הרבה, ומתי פחות זה יותר. לזכותם של ארצי וחנוך נגיד שהם לא מחפשים "יס-מנים" ומוכנים להתמודד, ובסוף כולם יוצאים מורווחים.

"דבק" שהינדס טסה מתחיל באופן מאוד לא מתוק. נדמה כאילו ארצי כמעט מדבר את הבית הראשון, ואת המלודיה מבינים דרך הגיטרה האקוסטית שמלווה. בהמשך נכנסים כלי הקשה וכלי מיתר - אבל לא בפול ווליום. רק כשמגיע הפזמון "ערב יורד על העולם" - הכל נפתח לשיר שלמה ארצי מוכר ואהוב, כזה שאתה מזמזם אותו כבר בשמיעה שנייה. מי צריך יותר?

"שלטון" הוא כבר יותר בלוזי. יש ברפרטואר של חנוך לא מעט שירים כאלה, אבל במקרה הזה הצליח מוסקט, עם ידיים על הכפתורים ובעזרת פסנתר בתפקיד ראשי - שזה יישמע יותר כמו שיר של אמן שחור עכשווי ופחות שיר של רוקר לבן שאוהב בלוז עם סולו גיטרה. הדרך שבה שלום יורה את המילים, ואז מפנה מקום למקהלת גוספל, הוא בדיוק במינון הזה שמתאים לו, כך שאתה שומע את השיר וכבר מבין איך בהופעה הקהל יקשיב לו ברוב קשב בזמן הבית - ויצטרף באהבה בפזמון לטקס מזכך.

שני השירים האלה לא אוהבים את ישראל 2020, אבל קשורים אליה בעבותות. זו ארצם, אין להם ארץ אחרת. חנוך נסע בשעתו ללונדון, וגם ארצי, שאחר כך אפילו ניסה רגע בהוליווד - אבל שניהם הבינו מתישהו שזה כאן וזהו, וכמו רבים מאיתנו הם חיים עם זה לגמרי בשלום. ארצי כהרגלו אופטימי בסופו של דבר. יש אצלו "תקווה" והוא מסכם עם "מחר נחזור לרקוד צמודים, יהיה בסדר". הוא אף פעם לא האמין בלהשאיר את המאזינים שלו עם פרצוף חמוץ. חנוך, גם הוא כהרגלו, יותר מריר. "כי הכל הולך למקום אחד: מעפר חוּבַּר לעפר נפרד", אבל כדי שלא נרגיש חרא, באות לפני זה השורות "עת מלחמה ועת שלום, עת לאהוב ועת לחיות". כך שגם אצלו המאזין הולך הביתה די רגוע.

אז מה הוא בכלל שיר מחאה? ואיזה מחאה אם בכלל דרושה היום? איזו מחאה בשיר עוד יכולה לטלטל מישהו וגם שהשיר יהיה טוב? התשובה היא אולי ששיר הוא לא הדרך האולטימטיבית כרגע להביע מחאות. מה שלא אומר שחייבים להתחנף ולשיר בקול "שלום לך ארץ נהדרת".

בדרכם המיוחדת, גם "דבק" וגם "שלטון" הם שירי חוסר נחת מהמצב, אבל הם מספיק מתוחכמים כדי לא להפוך לסתם נדנוד. יש מי שישמע אותם וקצת יתעצב, ויש מי שאולי ישקע במחשבה, אבל בשניהם אין את ההכרזה היומרנית "היי, היי, הביטו! הנה בא שיר מחאה! הריעו לו!". ככה זה כשכבר אמרתם הכל מלא פעמים, ואתם יודעים שלפעמים לדבר בשקט זה ממש יותר חזק מלצעוק.