פרימוורה סאונד 2015: היפר אקטיביות, פורקן ופטי סמית'
העיניים בורקות אך נפוחות. הגוף עייף, האוזניים מפוצצות, התשישות גורפת אבל החיוך מאיים לחצות את הפנים לשניים והלב עולה על גדותיו. סוף שבוע משוגע של מוזיקה אדירה, אווירה מעולה והתרגשות למכביר הסתיים, והחזרה לשגרה לא פשוטה. רק שהרגליים לא כואבות. והבגדים לא מלאים בבוץ. שום דבר לא נגנב, הלך לאיבוד או נהרס. הדרך הביתה לא ארכה עשר שעות וטיסה עם קונקשן דרך אוזבקיסטן. לא היה צריך להביא שוקולדים כמנחה לפיוס הקולגות מהעבודה ואין צורך באלוורה להרגעת העור השרוף או במשחות לשפשפת. הפסטיבל הזה עבר חלק חלק. כי הוא עבר בבית, על הספה.
פלורנס אנד דה מאשין, פארל וויליאמס, The Who, הכימקל בראדרז, פליינג לוטוס, אלט-ג'יי, קאריבו והוט צ'יפ הם רק קצה הקרחון של הניים דרופינג הכמעט אינסופי שהוא הליינאפ של פסטיבל גלסטונברי 2015 שהתקיים בסוף השבוע האחרון על גבי יותר מ- 40(!) במות בחוות Worthy שבדרום-מערב אנגליה. האירוע, שמתקיים מאז שנות השבעים, הוא מפסטיבלי המוזיקה הגדולים ביותר ברחבי הגלובוס וללא כל ספק החשוב, המרגש והמדובר ביותר בממלכה המאוחדת, אם לא בעולם כולו. כל מגזיני, אתרי ובלוגי המוזיקה מקטן ועד גדול נושאים עיניהם לבמת הפירמידה האגדית ושאר במות הפסטיבל, משתפים ומנתחים בשטף בלתי פוסק כל פיפס של כל סולן, כל ביצוע מרגש, כל פאדיחה, כל זיוף של קניה ווסט וכל רגע של התעלות.
להתמסר לשידור החי
175 אלף חובבי מוזיקה, מעריצים מושבעים וסתם היפים הגיעו השנה לפסטיבל בגלל שהוא מערבב בין הלהקות הכי נכונות של המחר יחד עם יוצרים אגדיים כמו ברט בכרך, ומציע חוויה לכל המשפחה. ממש מדורת שבט לאומה הבריטית, מיליונים שצופים בהופעות מהבית, בטלוויזיה ובאתר ה-BBC. למרות שהסטרימינג חסום למשתמשים מחוץ לבריטניה, בעזרת מעט תושייה אינטרנטית (אם כי העניין יכול לגבול בתחום אפור למדי מבחינת החוקיות) אפשר היה לקבל גישה ישירה ובלתי מוגבלת באתר ה-BBC אל שידור חי באיכות מצוינת, ערוך ומתוקתק, של כל ההופעות הגדולות והשוות ביותר.
החסרונות של ללכת לפסטיבל מהבית הם גם בדיוק היתרונות של מהלך סטרילי שכזה. אין את החבילה המלאה של לישון באוהל, להתגלגל בבוץ, לפגוש מלא שיכורים שעושים שטויות, לעמוד ביחד עם עוד עשרות אלפים בגשם? כן, בדיוק! מצד אחד זו סוג של חוויה משלימה, תמונת מראה לנסיעה לפסטיבל עצמו. מכאן רואים כל הזמן את המוזיקאים מקרוב על הבמה וזה דווקא הקהל שנראה רחוק וקטן. ההופעות האינטימיות יותר, הפחות אנרגטיות והיותר רגועות, אלו שלרוב פחות נחשקות בפסטיבל עצמו, פתאום תופסות הרבה יותר משקל ומזמינות הרבה יותר. מצד שני, זה ממש כמו להיות שם. כמובן שיהיה מגוחך לטעון שאפשר להחליף את הדבר האמיתי ברביצה בסלון במשך שלושה לילות עם הלפטופ מחובר לטלוויזיה. אבל פסטיבל מוזיקה זו חוויה כל כך חזקה שהיא בקלות יוצאת מהמסך וסוחפת גם אם הגוף בכלל לא שם. בעיקר אם הולכים על זה עד הסוף, מחברים את הטלוויזיה למערכת הסאונד של הבית, מבטלים את כל ההתחייבויות ומתמסרים לשידור החי.
כשרוי איירס עושה את "Everybody Loves The Sunshine" בדיוק כשהשמש מציצה מבין העננים, ההשגחה האלוהית שורה גם על שולחן הקפה בסלון. וכשהוא מג'מג'ם קאבר קטן למארווין גיי באמצע שיר אז מרגש להיזכר איך ממש יום קודם ג'סי וור עשתה את אותו הדבר בשיר שלה. כשרואים שוב בראשון בלילה את המקל עם הבובה של החייזר מונף גבוה מול הבמה, מרגישים כאילו מכירים את החבר'ה שהניפו אותו בהופעה של ג'אנגל ביום שישי אחה"צ והגיעו גם עכשיו. כשמפספסים את ההופעה של פטי סמית', אז צוחקים כמו כולם כשסטוארט מרדוך, סולן בל אנד סבסטיאן, משתף איך המטפלת שעשתה לו קודם רייקי סיפרה שבדיוק הלכה "To have a poo" בזמן שסמית' העלתה את הדלאי לאמה לבמה. כשבין השירים, באמצע הופעה מהחלל החיצון, הקול שלFKA Twigs רועד כשהיא מספרת איך גדלה בעיירה שליד הפסטיבל וכמה מרגשת אותה ההופעה הזו מול הקהל הביתי, הידיים נשלחות אל המסך ורוצות לחבק. כשמארק רונסון מודיע שינגן את "Valerie" עם ההקלטה של השירה המקורית של איימי ויינהאוס כי אין טעם להביא מישהו אחר שינסה לבצע את זה במקומה, אז דמעה קטנה מתגלגלת כמו אצל שאר הקהל. אבל אח"כ כשהוא מחליף את ברונו מארס במארי ג'יי בלייג' ומוסיף גם את גראנד מאסטר פלאש וג'ורג' קלינטון לבמה, רק כי הוא יכול, אז מוחאים כפיים גם לבד בבית, ובוהים בהשתאות במחזה החד פעמי. וכשהאיכות של הסטרימינג יורדת והתמונה נהיית מעט מטושטשת והסאונד עמום, זה רק מרגיש כאילו ההאנגאובר מאתמול בלילה נותן בראש.
לכל זה אפשר להוסיף את היתרון העצום שנותן מעמד הצופה רואה-הכל לחולי המוזיקה הכפייתיים שבנינו. האפשרות לעבור בין הבמות בקליק אחד היא לא פחות מכוח על, צמיד סופר-VIP. קשה לבחור בין ג'אנגו ג'אנגו לליונל ריצ'י? אין בעיה, נראה את שניהם במקביל. מתים לדעת איך בהופעה של קניה אבל לא רוצים לראות את הדוש הזה לבד על הבמה במשך שעה וחצי? קליק וזה עובר. יש רבע שעה פנויה עד שסליי אנד דה פאמילי סטון עולים? ממש בטאב ליד אפשר לקפוץ לשני שירים לבמה שבצד השני של הפסטיבל רק כדי לראות אם לסוויד עדיין יש את זה. אם מוסיפים לכך את הפריבילגיות העצומות כמו לישון במיטה שלך, להזמין אוכל מתי שרוצים, מקלחת חמה, שירותים בלי תור, מקרר מלא בבירות קרות ואת היכולת לראות את סבטרקט לייב עם החתולה - יש מצב שבשביל הרבה אנשים מדובר בעסק הרבה יותר קורץ מהדבר עצמו.
אבל עוד יותר מכך, הצפייה דרך האתר נותנת את הרגעים הכי אמיתיים בכל הסופ"ש הזה, כשההופעה נגמרת אבל בניגוד לשידור בטלוויזיה, הסטרים פשוט ממשיך. פתאום, אתם לא רק רואים הופעות על המסך. אתם ממש שם. מהמצלמה שממוקמת מול הבמה אפשר לראות איך הקהל הצבעוני חלקו מתפזר, חלקו נשאר להעביר את הזמן בסבבה עד האקט הבא, על הבמה הצוות הטכני עובד במרץ להכין את הסט-אפ של ההופעה שמתחילה בעוד חצי שעה, ברקע השקיעה הבריטית שאיכשהו נמשכת שלוש שעות, ואפשר להרגיש את הבאזז הזה באוויר של רבבות אנשים מאושרים, כשמרחוק אפשר לשמוע את הצלילים מהבמות האחרות מתערבבים באוויר.