הפעם הראשונה בה שמעתי את פרפיום ג'יניוס היתה בשנת 2012, עם הסינגל "Take Me Home". הקליפ הציג בחור גבוה ורזה עם ליפסטיק אדום ולק תואם, חולצת בייסבול גדולה ורפויה שהוא לבש כמו שמלה ונעלי עקב ורודות. הוא עומד על הגבול שבין אישה לגבר, אבל שלם לחלוטין עם הטשטוש הזה. זה היה שונה מכל מה שיצא באותה תקופה, וזה שבה אותי. פרפיום ג'יניוס הוא מייק הדריאס, בן 34 מניו יורק. אל המוזיקה הוא הגיע לאחר מלחמה בהתמכרויות בסמים ובאלכוהול, ולאחר שברח מניו יורק לסיאטל עם אמא שלו כדי להתחיל חיים חדשים. בסיאטל הוא גילה את המוזיקה, שהיוותה עבורו סוג של תרפיה. בשני האלבומים הראשונים שלו, "Learning" (2010) ו "Put Your Back N 2 It" (2013) הוא ליווה את עצמו על הפסנתר בהקלטות ביתיות, שאפשר לשמוע בהן נביחות של כלב ורעשי פדאל של פסנתר. השירים תיארו סיטואציות ומערכות יחסים בעייתיות מהעבר שלו, וגם התמודדות עם ההומופוביה שחווה לאורך כל חייו. באלבום השלישי, שיצא בשנה שעברה, "Too Bright", הוא הצליח סוף סוף להגיע לקהלים גדולים יותר, גם דרך הופעה טלוויזינית בלתי נשכחת בתכנית של דיוויד לטרמן.
הפריצה הזו קרתה בעקבות "Queen", שיר שהפך אותו לנציג של תנועה שלמה. בשיר הוא יוצא נגד הכינויים ההומופוביים המעליבים ששמע כל חייו והפאניקה שיש לציבור האמריקאי מכל מי שנראה שונה ואחר. השיר הזה הפך להמנון להט"בי ונבחר לשיר השנה של מאזיני ומאזינות רדיו הקצה. לכבוד ההופעה הקרובה והמרגשת שלו בתל אביב ביום שלישי הקרוב, תפסנו אותו לראשון ברדיו הקצה (kzradio.net) ושמענו ממנו על המוזיקאיות שהשפיעו עליו, על התגובות של הקהל בהופעות ועל האהבה שלו לבאפי קוטלת הערפדים.
התקשורת ממתגת אותך כ"הזמר הגיי". אתה מרגיש שמצפים ממך להיות דובר של הקהילה הלהט"בית? האם זה עול?
"במובנים מסוימים זה יכול להיות מתסכל, ובמובנים אחרים פחות. לא הייתה לי הרבה מטרה בחיים, ולדבר על הדברים האלה מרגיש לי מאוד בעל מטרה, אז לא אכפת לי לדבר על זה. הרבה פעמים שואלים אותי את השאלות הלא נכונות, או מה שלדעתי הן השאלות הלא נכונות, וזה יכול להיות מתסכל. אבל בו זמנית, יש לי תחושה של שליחות. אני אוהב את הרעיון שהמוזיקה שלי יכולה להגיע לילד בן 13 מהפרברים ושהוא ירגיש שאני שר בדיוק על איך שהוא מרגיש, בלי שיצטרך להתאמץ למצוא מוזיקה שתנחם אותו. אני עושה מוזיקה שאני הייתי רוצה לשמוע לפני 10-15 שנים".
כשראיתי אותך מופיע במנצ'סטר בשנה שעברה, בזמן שביצעת את השיר "Queen " ירדת מהבמה כדי לחבק מעריץ שבכה. לקהל שלך יש תגובות מאד רגשיות למוזיקה שלך, מה היה הרגע הכי משמעותי במסע ההופעות שלך עד עכשיו?
"היו כל כך הרבה. אני מניח שזה טוב אם אנשים בוכים, זה טיפוסי. אני תמיד מאוכזב אם אנשים לא מתמוטטים מרוב רגש. בלוס אנג'לס שתי בנות חיבקו אחת את השניה לאורך ההופעה והיו מאד נרגשות ובסוף ההופעה הן פשוט התמוטטו. כשיצאתי אחרי שנגמר, חיבקתי אותן חזק. אני חושב שלפעמים אנשים בכלל לא רוצים חיבוק, אבל אני מחבק אותם בכל זאת. אני חושב שחיבוקים זה מאד אמריקאי, אמריקאים מחבקים את כולם. במקומות אחרים זה יותר מדי".
זה גם מאוד ישראלי.
"באמת? יופי. אז אני אחבק את כולם כשאגיע".
ניצן פינקו משדרת את "RIOT!", תכנית המוזיקה המהפכנית של רדיו הקצה, המשודרת מידי יום שני בין 15:00 -17:00 וניתנת להאזנה באתר התחנה.